דולפין בבריכה
כשהייתי צעירה ונשואה ידעתי שאאמץ ילד. נשואה לא נשארתי וגם צעירה לא, אבל ילד אימצתי. שמונה שנים חלפו. מה שהינחה אותי לאורכן הוא שהילד שלי זקוק לאמא אמיתית, מוחשית, נוכחת, מתפקדת ולמערכת יחסים יציבה ורצופה. נשמע מאד טרוויאלי. אך, דווקא ילדים מאומצים הופכים את מה שנראה מובן לבלתי מובן בעליל.
אמיתית-שקרית?
לא משנה כמה פעמים קרא לעברי מה שקרא נותרתי איתנה במקומי. לא משנה מה טיבו של פיצוץ שאירע, השָלט שלי תמיד כוון לערוץ: “אני כאן-עובדה. אתה כאן-מציאות. נעבור את זה ביחד ובהצלחה“. מעולם לא שמעתי מצידו ביטויים לא מחמיאים בעת ליקוק טילון או שופינג נעלי כדורגל. העיתוי הנבחר לפורקן הלקסיקון נמצא כשמישאלה לזוג נעליים נוסף לא מומשה, לעוד You Name It. במרכז הבמה עמדה הפטנזיה שלו לשני הורים, אחוזה בטוסקנה, סוס בגינה ודולפין בבריכה, פנטזציה שהתאדתה לה בחופי דור הקסומים. מאחורי הקלעים לחשה הכמיהה הארכיטיפית הכמוסה להיות קרוב לאישה שהרתה וילדה אותו. נוצר חלל הצמא להתמלא במערכת יציבה, לא משנה מה יאמר ומה יעשה.
חסין אש
ילד מאומץ משווע למערכת יחסים יציבה ודוקא הוא זה שיעמידהּ במבחן אינסופי בעדיפות לבוחן פתע. זו סוגיה מורכבת להבין את המקור להתנהגותו (רגשי/ גנטי/ נוירולוגי…?) ולדעת כיצד נכון לסייע. אם לשאלה “מה נכון לעשות?” יש מספר הצעות, לרוב התשובה “אף תשובה לא נכונה” היא הנכונה. אבסורד. הורה מאמץ צריך להיות קוסם של הלב. למצוא עמוק בתוך ליבו את הדרך הנכונה לליבו של ילדו. בלי קשר להוריקן שבחוץ, על ההורה להיות השקט שבעין הסערה.
מעבר לארוחות מגוונות, מיטה (שבנה במו ידיו) ומקלחת חמה, ילד מאומץ זקוק שוב ושוב (תכפילו במיליון) שההורה שלו יהיה חסין כל. הורה חסין יכול להציע מערכת יחסים חסינה. דוקא כשהמצוקה היא הכי קשה על הערוץ לשדר: “אנחנו כאן. אנחנו כאן” עשרים וארבע שעות ביממה, 365 יממות בשנה. מתיש, אך אפשרי.
לא להסלמה
הילד שלי זקוק לאמא אוטנטית. לא מזוייפת. הכי כּנה שיש, מרגישה, משתפת, שמחה, כואבת, אמא גאה, לעיתים נעלבת, כועסת. אבל לא אמא חלשה. ילד רוצה הורה חזק. ילד מאומץ רוצה הורה ששורד הכל, לא משנה מה. אם הילד התנהג באופן חריג וההורה מגיב באחת מתגובות ההישרדות F (Fly Flight Freeze Faint). הילד יגיב באופן הישרדותי לתגובה של ההורה והמשפחה תשאב לספירלת ההסלמה.
אם התנהגות הילד בבית או מחוצה לו מובילה את ההורה לאיבוד עשתונות וליצירת אוירה של מתח ואי וודאות: איומים, כעס מתמשך וייאוש: “מה יהיה…”, הילד יחווה שוב את תחושת הדחק שהוטבעה במוחו כשהיה בסכנה אמיתית. מאד מלחיץ ילד לחוש “אני כזה חזק, רע, מפחיד עד כדי שההורה שלי נחלש, פוחד, נבהל, בורח”. העדיפו להגיב במעט מילים, בקול נמוך ובקצב איטי. אם “תפשתם מרחק” העבירו מסר: “אני אוהבת אותך, אני צריכה פסק זמן, אחזור לכאן עוד X דקות”.
דף חדש
כשהלב שלי התרסק או סתם החסיר פעימה השתדלתי להתאושש, להתאזן ולשוב לתפקד: לבשל, לאכול ביחד, לשוחח ולהעניק תחושה של תקווה – לפתוח דף חדש. כשאירעו אירועים ידעתי שהשיבה למסלול השגרה חיונית. קבענו לקנות שטיח לחדר? נעשה זאת! למרות ההיסטוריה מלפני שעתיים. החזרה שלי לשוטף לא מבטאת שהאירוע לא קרה או נמחק, אגיב כשיתאים לי. חשוב את מי הילד רואה: אמא שאוספת את עצמה ומתפקדת או אמא נואשת וחסרת אונים. את מי הילד רואה? אם יראה הורה מתפקד, ייתכן ויסיק שאני הילד “בסדר” ו- “ראוי”. אולי המעשה שעשיתי אינו ראוי, אך אני כאדם “באמת בסדר”.
הורה חסין מסוגל לעשות את ההפרדה בין המעשה לילד. בנוסף, הוא יפריד בין האירוע לדרך בה יבחר להגיב. הורה יציב מסוגל למנוע דומינו אירועים ואם אירע קושי הרי באחריותינו לוודא שלא ימשוך מטה את מערכת היחסים שנרקמה במשותף תך אחר תך בעשרים אצבעות.
עשר אצבעותיו של הילד כאובות ומכאיבות יודעות לרקום כדי לפרום ולפרום כדי לרקום. עשר אצבעותינו כהורים מצוות לרקום, ללטף, לחמול ולהצביע על הכיוון הנכון במחזוריות עיקשת. האצבע נדקרה? נטפל ונמשיך הלאה. אין לנו את הלוקסוס ליפול בתרדמה על השטיח האדום שבחר לחדרו.
צוות מנצח
הורה המתפקד למרות הכל, מעביר שוב ושוב לילד מסר לא מילולי: “אני מאמין בכוחותי = אני מאמין בך”, “אני פועל מתוך ביטחון מלא = אני בטוח שיהיה בסדר = הכל בסדר = תירגע”.
ילדינו זקוקים להורים שניתן להישען עליהם כמו גזע עץ עבות וחכם ששורשיו עמוקים חובקים אדמה וצמרתם גבוהה רואה למרחוק. ילדינו מחפשים את הסלע היצוק שניתן לסמוך עליו ובכל עת יהיה שם בטוח ויציב. ילדינו מבקשים הורים כמו אוקיינוס גדול המכיל את גשמי הברכה כמו גם שטפונות של תחושות. המסר הלא מילולי שנעביר בין אם נהיה עץ, סלע או ים: “ניצלח הכל ואנחנו כבר מצליחים”.
לכל החיים
כאם חד-הורית לנער מתבגר הגולשת בין קירות-טיפוס (צופה בלבד), כלים בכיור, ייזום אתרים, כתיבת ספרים, שייט בקיאק (ביחד) נדמה לי שהמשימה הנמצאת בראש סדר העדיפויות (מתוך עשרות אחרות) שיש לנו ההורים המאמצים היא טיפוח מערכת יחסים טובה עם ילדינו. בדרך זו הם יאמינו שמערכת יחסים יפה ויציבה לכל החיים זו מציאות אפשרית. תקוותי היא שידעו לחקות את מה שיחוו בבית ויקיימו בבגרותם מערכות יחסים חיוביות ומשמעותיות. ולכן, בפעם הבאה לא משנה מה יקרה הישארו בערוץ השידור: “אנחנו כאן“.
הערה: היכולת להפגין רגשות וגמישות, לבקש עזרה ולהפגין חולשה היא בהחלט מעבירה לדעתי, מסר של עוצמה אינושית. בהצלחה.
תגובות אחרונות