“נורא קשה להיות הורה ועוד יותר הורה מאמץ”
אמר לי אבא שלא הכרתי בעת שהמתנו מחוץ לכיתה של ילדנו.
קשה להיות הורה
בטון החברי שלו היו קבלה ושקט. הכרה פשוטה בקושי כחלק בלתי נמנע מהחיים.
שנים אח”כ עדיין, בכל פעם שהייתי נזכרת ברגע הזה היו מציפות אותי דמעות.
מה היה בתגובה שלו שנחרט בי בהכרת תודה?
בדיעבד- הכרה בקושי ונוכחות פשוטה של חמלה.
את הפוסט האישי הזה על טראומה משנית בהורות מאמצת אני כותבת כבר יותר משנתיים….
נחשפתי להתבוננות בהורות מאמצת מבעד למושג הזה בכנס אינטרנטי בנושא אומנה ואימוץ לפני מס’ שנים.
התובנה הזו הייתה משמעותית כל כך עבורי ורציתי לכתוב פשוט כדי לחלוק את חוויית ‘ה-אההה!!’ שלי עם הורים אחרים בקהילה.
‘גדלתי’ על גישה לאימוץ שקשורה יותר ל-‘סיפור’. מככבות בה מילים כ: אי יכולת, בחירה, מסירה, אימוץ, אהבה, שייכות…אבל כשהפכתי לאמא בעצמי מהר מאוד הבנתי שהרבה לפני שבכלל נלמדות המילים ויש
סיפור, אנחנו חווים ישירות, דרך גוף התינוק איך זה מרגיש:
תכופות זהו פחד קיומי ורוטט, אימה שאין לה מילים. החסר הבסיסי בוויסות, הרגעה, נחמה, יתבטא באופנים שונים כגון מצב קבוע של עוררות יתר, התפרצויות זעם, קשיים בתחושת עצמיות ובוויסות, חרדה, תוקפנות, הצמדות ועוד…
ולמה? מצבי מצוקה קיצונים ומתמשכים בשלב העוברות והינקות מפעילים ביתר שאת את ‘תוכנת ההישרדות’ הטבועה בנו. מוח התינוק יעוצב עם רגישות יתר למצבי מצוקה ותגובה מיידית של בריחה/קפיאה/התקפה תופעל תכופות ובמצבים ללא כל איום לכאורה.
הורות לילד הסובל מטראומה כזו מקיימת מגע הדוק עם תחושות אלו, היא תובעת, לפיכך, כוחות נפש רבים והשקעה אדירה של משאבים רגשיים, חברתיים וכלכליים.
סביב האתגרים היומיומיים, המאמץ המתמיד להכיל, לווסת, ולמצוא את הגישה ש-‘עובדת סופסוף’ נוצר במקרים רבים עולם שלם של חוסר אונים, תשישות, אשמה, בושה, ביקורת, דימוי עצמי שלילי כהורה, ובמקרים רבים תחושת בידוד מהמשפחה ומהקהילה.
אלא ש ‘ההריון’ הממושך הזה וההעמקה בנושא לקחו אותי לכיוון אחר לגמרי:
הניסיון לזהות את החווייה, ללמוד איך היא מתבטאת בגוף, לקרוא בשמה ‘הנכון’, לדייק במינוחים יחד עם קריאת לא מעט טקסטים, גרמו לי (בכוונה או שלא), לפגוש דרך אותו המבט גם אנשים ממעגלים אחרים לחלוטין שחלקו את אותן התחושות, שהתמודדו עם מציאות שאיתגרה עד הקצה את יכולת ההכלה שלהם והעירה תחושת ‘אני לא מספיק/ -לא בסדר’ /לא כמו כולם’. חוויות יסוד שישבו מן הסתם עמוק בפנים ועכשיו בקעו אל פני השטח.
למעשה … בסופו של דבר לא שינה מה היו הסיבות ובאיזו עוצמה, התוצאה הייתה : תשישות, הכאב, חוסר אונים, ביקורת העצמית, תחושת בידוד …..ואלו היו שם אצל כולם. יחד איתם, דווקא שם, הופיעה גם ההזדמנות לריפוי והגילוי של כוח שהסתבר כמשמעותי להתפתחות ולצמיחה
את הפוסט הזה, לכן, אני כותבת לבסוף על חמלה.
עבר/ הווה- חמלה….
בהרצאתה ביום עיון על שחיקה ותשישות חמלה מתארת פרופ’ רונית מטלון ז”ל,*1 את תהליכי התיעוש, והקפיטליזציה בחברה המערבית של המאה ה-19 כמובילים לתפיסת האדם הסובל כאחראי הבלעדי למצבו
ובאופן מרומז אף כאשם בסבלו.
לטענתה יחד עם דחיקת מקומם של הדת והאלוהים התפתחה תפיסה תרבותית חדשה שביסודה יהירות המאמינה כי “אם נעשה את כל הדברים הנכונים נצליח להימנע מהסבל הכרוך בטיבם של החיים”
מול גישה חילונית -מודרנית זו, (שהתחפרה בינתיים עמוק בעולם האמונות הפנימיות שלנו ונתמכת בתרבות שלמה) עומדת האמיתה הבודהיסטית הראשונה הקובעת כי הסבל הוא בלתי נמנע, חלק מהחוויה של היותנו בני אנוש.
“האדם זקוק לחמלה, לא לכעס, כדי ללמוד לפתח רכות ועדינות אל מול הקשיים שלו במקום להיסגר מולם בפחד, כך מתרחש הריפוי.”
(ג’ק קורנפילד 2*)
על מנת להתחיל להבין את כוחה המתמיר של החמלה אנחנו נדרשים לפגוש קודם את הכאב.
“לפעמים לב שבור מוליד חרדה ופחד גדול, לפעמים כעס זעם ואשמה אבל מתחת קשיותו של השריון הזה שוכנת רכותו של עצב אמיתי. זוהי החוליה שמקשרת בינינו לבין כל מי שאהב אי פעם. לב העצב האמיתי הזה יכול ללמד אותנו חמלה גדולה והוא יכול להפוך אותנו ענווים כאשר אנחנו יהירים….הכאב המתמשך של הלב הוא ברכה שניתן לחלוק אותה עם הכל כאשר מקבלים אותו בשלמותו”
(פמה צ’ודרון*3)
פיתוח מבט חומל כלפי עצמנו, מאתגר עבור רבים מאיתנו. דפוסים ישנים ועמוקים גורמים לנו שלא להחיל את המבט החומל גם על עצמנו.
מחקרים על חמלה מראים כי לתרגולה השפעות מיטיבות משמעותיות.
חמלה עצמית כמו אדוות במים, מפעילה את אותן מערכות פיזיולוגיות
כמו חמלה המופנית כלפינו מאחרים, היא תורמת ליכולתנו לקבל ולהתמודד עם רגשות קשים בתוכנו ובאחרים, לרמות נמוכות של חרדה ודיכאון ולסיפוק גדול יותר מקשרים חברתיים. חמלה מחזקת עמידות במצבי משבר, התמודדות עם שחיקה בקרב אנשי חינוך רפואה וטיפול, ומקדמת התאוששות וחוסן .
מהי גישה של חמלה עצמית?
חמלה עצמית, לפי פרופ’ קריסטין נף, כוללת -3 מרכיבים:
נדיבות (Self-Kindness) מול ביקורת עצמית – גישה נדיבה, סובלנית ומטיבה כלפי עצמי .
מיינדפולנס (Mindfulness ) מול הזדהות יתר: פיתוח היכולת להתבונן במתרחש בתוכי בסקרנות, תוך תשומת לב והקשבה בלתי שיפוטית לכל מרכיבי החוויה ברגע ההווה. ( מבחינה גופנית, רגשית, מחשבתית)
אחדות/אנושיות משותפת (Common Humanity) – מול בידוד:
קבלה של מוגבלותי האנושית, הבנה שטעויות, כישלונות וקושי הם חלק אינטגרלי של החוויה האנושית. הבנה המקדמת תחושת חיבור ואחדות אנושית.(4*)
עבורי, האימוץ של חמלה עצמית כגישה, כמשהו להתאמן עליו, כמודל חדש למפגש עם עצמי ועם החיים, יצר איזשהו שינוי עדין, פנימי, אבל מהותי באיכותו ובהשפעתו.
קשת עדי
את חוויית ה- אההה! הראשונית שרציתי לשתף החליפה חוויית ‘אההה’- חרישית, עדינה אבל בעלת עוצמה.
האומץ להסכים לחוש את הכאב, היכולת להתרחב ולהכיל את הפחד, הכאב,
את חוסר האונים, בידיעה שזה חלק מטיבם של החיים, מסירה משהו מהנטל העודף של אשמה עליו דיברה פרופ’ מטלון ופותחת בחזרה את השער להיותינו “מאוחדים באנושיות ובאלוהות שלנו” ואולי במיוחד בהקשר של אימוץ, תחושת השייכות והשותפות העמוקה מרפאת במיוחד. בתחושה שלי היא יוצרת התמקמות אחרת המקלה על הוויסות להתרחש, ומהווה בכך תנועה פנימית הפוכה באיכותה מהרטט של הטראומה: מקדמת הרפייה, שקט, נוכחות.
נטע אשוח היא אמא מאמצת לשניים, אמנית ופסיכותרפיסטית ברוח ‘האקומי’ (פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וגוף) עובדת עם נוער ומבוגרים.
אתר- www.netaashuach.com
מקורות השראה:
1 קישור להרצאתה של פרו’ רונית מטלון
2 ג’ק קורנפילד / הלב הנבון הוצ’ מודן 2008
3 פמה צ’ודרון/ המקומות שמפחידים אותך הוצ’ חכמת הלב 2001
www.pardess.info / אני מודה לד”ר אלינוער פרדס על הפניותיה, חומר בעל ערך רב ניתן למצוא באתרה
מדיטציות מונחות (באנגלית) לתרגול חמלה ניתן להוריד בחינם מאתרה
של פרופ’ קריסטין נף-http://self-compassion.org//
רוצים לקבל מתנות בעלות ערך?
מלאו את כתובת הדוא”ל שלכם ותקבלו מיד להורדה חומרים מקצועיים מרתקים
נמשיך לעדכן בכתבות, סרטוני וידאו של מומחים מהארץ ומחו”ל ואירועים בכל הנוגע לאימוץ – להתראות
