חיפוש

גשר מעל הקשיים בביה"ס

בין המלווים את הילד באתגריו במערכת החינוך קיימים פערי תפיסה, שפה וגישה. יחד נגשר בין הגורמים השונים ליצירת הבנה של כל שותף בתהליך תוך הענקת מענה לדילמות ולהתמודדויות הרבות. מפגש להורים, מורים ומטפלים.
מנחה: ליאור דגן
מורה ומחנך, מומחה בליקויי קריאה. מדריך צוותי חינוך לעבודה רגשית, מרצה למורים והורים

על המשתתפות:

  1. דליה טאובר: יו"ר המכון הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'ק, מייסדת "המרכז הישראלי לגישות מאחות" ולשעבר מתאמת קד"ם לנוער עובר חוק בעמותת קד"ם-ילדים ונוער. יו"ר המכון החינוכי הישראלי ע"ש יאנוש קורצ'ק. התנדבה במרכז הסיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית בירושלים בתחום החינוך. מנחה תהליכי צדק מאחה בפגיעות מיניות.

  2. טלי מרמור: מורה, מחנכת ומנהלת בי"ס יסודי; עובדת בשיטות פורצות-דרך שמשלבות למידה עם התייחסות תמידית למימד הרגשי; מפיצה את השיטות הללו בהרצאות וברשתות החברתיות

רות ולרי אטלן: גננת ומדריכת גננות לחינוך מיוחד, מפקחת על פיתוח תכניות לימוד בגנים, מאבחנת דידקטית ומורה להוראה מתקנת, מדריכה מוסמכת למשפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים

מאמר מלא על תיוג ילדים קישור

קישורים אל ליאור דגן

דף פייסבוק מקצועי
פרופיל אישי
ערוץ יוטיוב
קורס דיגיטלי

ראשי פרקים וסיכום השיחה מהוידאו


1.    לפני כמה שנים היה ראיון עם מומחית ישראלית להפרעות קשב. המראיין שאל אותה איך זה שיש כל כך הרבה ילדים עם הפרעות קשב, כל כך הרבה ילדים עם רטלין – היא התעצבנה והטיחה בו את הנתונים (נכון לאותה שנה): יש בכל חברה 10%, בארץ מתוך אותם 10% בקושי 3% באמת מאובחנים, אז על מה אתם מדברים בכלל. אני מתאר לעצמי שהנתונים שלה נכונים, אבל השגיאה: לתחושה של המורים, שיש המון ילדים עם הפרעת קשב, יש בסיס מוצק. אנו באמת רואים את זה המון, חווים את זה המון. לצד הצגת הנתונים, חייבים לתת מקום לתחושה של המורים, ולהסביר מדוע נראה שמדובר בהמוני ילדים, ללא פרופורציה. אם לא – נוצר נתק בין אנשי השטח לאנשי המחקר והטיפול האישי.
2.    אני יודע שהנתק הזה קיים, אני מרגיש אותו בתחילת השיחות שלי עם מורים, בתחילת ההרצאות שלי בפני מורים. מורים מתייחסים בחשדנות רבה גם לאנשי מחקר וגם לעובדים "אחד על אחד". הגישה של הרבה מהמורים היא "מה הוא בכלל יודע על הדברים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם בכיתה" – וזו גישה שיש לה בסיס. כשעבדתי במכון לטיפול פרטני בלקויי למידה ועבדתי במקביל בבית ספר תיכון, נדהמתי לגלות עד כמה העולמות האלה רחוקים זה מזה, ועד כמה אנשי הטיפול מנותקים מהמורים, אפילו מזלזלים. בעיקר ראיתי חוסר הבנה. המטפלים ראו הכול מהצד של הילד, ולא היו מודעים כלל להשפעת ההתנהגויות של הילד על המורה. אם היה, למשל, ילד שצריך לומר לו כמה פעמים להוציא את הדברים מהתיק, אז המטפל, שהבין מהם הגורמים לכך מצד הילד, התייחס רק אליהם, ולא חשב בכלל על ההשפעה של דבר כזה על הכיתה. 

4.    אני לא רואה התייחסות של אנשי מקצוע לכל הטענות שיש נגד המושגים "הפרעת קשב" ו"לקויי למידה". אני רואה ברשת – בפייסבוק, ביוטיוב, המון תכנים על כך שאין דבר כזה לקות למידה, זו רק אשמת המערכת וכו', ואני לא רואה כמעט תכנים שנותנים להם מענה. יש הורים שבאו אליי והטיחו בי טענות כאלה, ונתתי להן מענה. הם אמרו שהיו אצל אנשי מקצוע אחרים ולא קיבלו תשובות לכך – אותם אנשי מקצוע דיברו כאילו זה מובן מאליו שהילד לקוי למידה או עם הפרעת קשב, וביטלו את האפשרות השנייה – זו לא הפרעת קשב, אלא הוא יצירתי וכו'. העובדה שהם ביטלו זאת במקום לתת לכך מענה, דחפה את ההורים לשרלטנים למיניהם, שמצידם ליבו את תחושות הספק והפחד של ההורים, והביאו "נתונים".
5.    ציטוטים ממורים: "יש אינפלציה אדירה של הדבר הזה" (הקלות ללקויי למידה). ציטוטים של הורים: "היום כל אחד שיילך לאבחון, ימצאו לו איזו לקות."  "נדמה שכל אחד הוא לקוי למידה בדבר זה או אחר." אני לא רואה התמודדות של אנשי מקצוע עם הטענות האלה. בהקשר זה צריך להזכיר גם את ההרצאה של קן רובינסון, ההרצאה הנצפית ביותר בטד – בין השאר הוא אומר שם "היום היו אומרים שהילדה עם הפרעת קשב". לא מצאתי סרטון או טקסט מופץ שעונה על זה, למרות שהתשובה פשוטה מאוד: העובדה היא שיש ילדים שנשלחים לבדיקת הפרעת קשב, וכבר בשלב השאלון מוצאים שאין להם. בסיפור על הילדה, ובכלל בכל ההרצאה, יש כמה כשלים כל כך בולטים, שאני מתפלא איך אף אחד מאנשי המקצוע המובילים והמפורסמים בהוראה או בלקויי למידה לא התייחס לכך.
6.    עוד בקשר לזה: כשכתבתי את המאמר על תיוג, שמסביר מדוע מושגים כגון "לקוי למידה" לא מהווים תיוג של הילד, הופתעתי לגלות שאנשי מקצוע מובילים בכלל לא מודעים לכך שהגישה הזאת, שרואה ב"לקות למידה" תיוג הילד ועוול לילד, היא נפוצה. הם חשבו שזה עניין ל"הזויים". זו בעיה קשה: כך מפקירים את השטח לשרלטנים שבאים ולכאורה מביעים אמפתיה והבנה להורה החרד, ומעצימים את החרדה שלו. לא רק שרלטנים, גם אנשים לא מקצועיים שבאמת מאמינים שהם עוזרים.
7.    אנשי טיפול לעומת מורים: יש אנשי טיפול שאמרו לי בפירוש "המורות לא מבינות, המורות מטומטמות". גישה כזאת – קודם כל שגויה באופן מוחלט, ואני אומר את זה כאחד שמדבר עם הרבה מורות ומורים. אני מבין מדוע אנשי הטיפול חושבים כך – הם רואים הכול מהצד שלהם בלבד, כי בזה הם בקיאים. אנו חייבים לרכוש ידע גם לגבי האתגרים, האילוצים והלחצים של הצד השני.
8.    הורים: אם אני רוצה להתמודד עם, למשל, נוקשות של הורים – למשל הורים שמתעקשים על ציונים גבוהים ועל 4 יח' עם ילד שמתקשה ב-3 יח', או על בגרות עם ילד שבכלל לא מתאים לו לעשות בגרות, אז קודם כל אני צריך להבין את המקום שלהם. אני לומד את החרדה שלהם, את הגורמים לה, ואני נותן לזה מקום. אני אימנע מלחשוב עליהם כעל הורים היסטריים או כינויים מעליבים אחרים, כי אז אני חוסם את המחשבה היצירתית שלי, ולא יכול לתת מענה להורים, והילד יסבול מזה. רק אם אבין את היסודות של הגישה של ההורים, ואם ההורים יראו שאני מבין זאת, אוכל לתת מענה ולגרום להם להבין מהי הגישה הנכונה ולהיטיב עם הילד, ובמקרים רבים זה קריטי.
9.    הורים תופסים דברים באופן שגוי – "אם הוא עושה כך וכך, אז ברור ש…". אני צריך להסביר מדוע זה לא ברור ולא נכון, אבל בהסבר שלי אני חייב להראות שאני מבין מדוע הדבר גורם להם לחשוב מה שחשבו. אחרת אני נתפס כמנותק, ואז גם ההורה מתנתק, ומה שאני אומר לא עובר אליו כלל. כבר כמה פעמים דיברתי עם אנשי מקצוע שאמרו לי "כמה שהסברנו להורים האלה, הם תמיד חוזרים על אותם דברים".
10.    עם כל זאת, חשוב להדגיש: גם למורים יש אחריות ללמוד את הדברים. המורה חייב להיות עם ראש פתוח, לדעת לבקש לעצמו את התמיכה שהוא זקוק לה, לראות את הדברים לא רק מהתחום שלו. 

הסתייגויות: יש הורים ומורים שבאמת מקובעים. איתם יש דרכים אחרות להתמודד, בשיחה אחרת. חייבים להבחין ביניהם לבין הורים ומורים שיכולים להשתחרר מהגישות השגויות אם יקבלו מענה מבוסס לגביהן.
11.    הערה לגבי המושגים "נכון" ו"שגוי":  זה בוודאי יישמע צורם לכמה אנשים, ובהחלט אפשר להבין מדוע, אבל מבחינתי אם אני מתבסס על מחקר והיגיון וניתוח של הדברים, אני בהחלט יכול להגדירם במושגים של נכון/שגוי.
12.    אני מציע לאנשי הטיפול ללמוד את המקום של המורים, של ההורים. תרגיל: נסו להתעלם מהידע שלכם, לשים את עצמכם במקום של הורה שהידע שלו מגיע מהאינטרנט ומהתקשורת בלבד. רשמו חמישה דברים שהגיוני שההורה הזה יחשוב, שהם שונים ממה שאתם יודעים. לגבי כל דבר – כתבו הסבר, מה גרם להורה לחשוב כך. לאחר מכן, גשו ליוטיוב, לפייסבוק או סתם לגוגל – חפשו מידע על לקויי למידה וכו', ותתרכזו בסרטונים ותכנים שמציגים דברים שמנוגדים למה שאתם יודעים. רשמו כמה דברים שאתם רואים שם שהם הכי משכנעים, עדיין – ללא הידע שלכם. כתבו מדוע זה משכנע. עזבו את זה למשך יום אחד לפחות. לאחר מכן חזרו לזה, ותנו מענה לכל נקודה ונקודה. בדקו האם המענה שנתתם אכן מספק, לגבי כל נקודה.