תוכנית רב תחומית להלן תמצית מתוך העולם הפסיכולוגי: אימוץ - 9 עקרונות בגישה חדשנית. להנאתכם.

להיות מוחלף, מורחק, נמסר מההורה הגנטי שלך אל כל הורה אחר
זהו אקט של נטישה. אנו לא בנויים לכך. נולדנו ועוצבנו גנטית להשאר
עם האנשים שבגופם אנו מתפתחים. הפעולה הראשונית של העברתינו
הלאה, עלולה ליצור רמות מתח שאין לנו את היכולת להתמודד עימן.

"כשאנו מאמצים ילד, יש להם את התיכנות שאינו מאפשר להם רגיעה. אין להם את היכולת להירגע בקלות או באופן חיובי. אין להם את הדרך לראות בנו את המקור לרגיעה. הם רואים בנו את המקור לאיום או שהמוח שלהם מפרש זאת כך."

"לילד החי עם חוויה של נטישה או שניזוק ממנה ע"י אלו שהיו אמורים להגן עליו מפניה יפעל, כפי שציינתי קודם, לעורר אצלך רגשות הללו. הם מתקשרים את המציאות שלהם. עלינו לראות זאת, כאשר הילד עומד שם וזועם עלינו או נסוג או בכל דרך שיבטאו רגשות אלו זהו "חלון" לתוך ילדותם המוקדמת..."

"במקרה שלנו, באימוץ הכעס ורגשות אחרים שהילד חש כלפי ההורים המולידים מושלכים עליך. ייתכן והם חשו אותם כלפי הורי האומנה או אדם אחר שהתנהג לא כשורה או בכלל כל חווית הנטישה, כל חווית האובדן. כל התחושות השליליות לגבי זה מועברות ומושלכות אליך, ההורה המאמץ...

הם יודעים שהם כועסים על דברים שקרו להם. הם אולי כועסים על שאינם עם הוריהם (הביולוגיים). הם אולי כועסים על מה שהוריהם גרמו להם. מי יודע? הם פשוט כועסים, מרוגזים, כאובים, מבולבלים: הם אבודים. אין להם ויסות עצמי-רגשי. הם אינם חשים בטוב ולכן הם מניחים את זה עליך. הם מעבירים כל זאת אליך, ההורה המאמץ. מישהו הכאיב להם. לא נכחת שם להגן עליהם, לכן זו אשמתך.זהו מטען כבד להורים מאמצים לשאת, אך זה חלק מהחבילה..."

"לילדים שאומצו יש לעיתים תכופות מיתולוגיה רבה לגבי העבר.

יש להם אמונות, סיפורים חלקיים, זכרונות מעוותים או זכרונות חלקיים לגבי חייהם טרום האימוץ. או דברים שאינם אפילו זכרונות: סיפורים שסופרו להם והם מאמינים שאלו הם זכרונות שלהם...
לרוב עם הילדים זהו המעבר לבית המאמץ החדש שמעורר את הפיצוצים על יגון: המעוררים את כל ענייני הטראומה סביב זה...

נגדיר אובדנים שחלק מהורים שאימצו חוו אולי, לא כולם, אך חלקם, ייתכן ואיבדו פוריות, היו עקרים. ייתכן והיו להם הפלות. ישנם הורים החשים מאד את הצער על כך שלא חוו את תהליך הלידה...כולנו "מאבדים" את המשפחה הטיפוסית. איננו נראים דומה.

"הצטרפות הילד למשפחה הוא שינוי שלא רק הילד המאומץ צריך להתמודד איתו כדי להשתלב במשפחה, אלא זה גם האופן שבו המשפחה צריכה להשתנות. איזה שינוי היא תעבור כדי להפוך ליחידה הכוללת את הילד, עם כל המתנות שלו, האתגרים שלו, כל מה שהוא מביא איתו, והכוללת גם את השינויים שהוא יוצר וגורם להם אצל שאר בני המשפחה..."

"...יש גם את המציאות האכזרית בה אתם מגלים שאינכם ההורים שחשבתם שתהיו. אתם יותר כועסים ממה שחשבתם שתוכלו בכלל לכעוס. אתם עצובים יותר. ציפיתם להיות מאושרים יותר, אבל במקום זאת אתם חשים יותר רגשות שליליים. פחות סבלנים ממה שחשבתם שתהיו. פחות מוכשרים ממה שחשבתם שתהיו...

מצאו לכם אנשים אחרים בחייכם איתם אפשר לדבר בכנות על זה. כאלה שלא יגידו לכם: "נו, אתם רציתם לאמץ, לא? חיכיתם עשר שנים לילד הזה". וודאו שאלו בדיוק האנשים שמוכנים להקשיב לכם, בזמן שנוח לכם לדבר.
אל תהיו נבוכים בגלל התחושות האלה. איני יודעת בדיוק מה הסטטיסטיקה המעודכנת לגבי מקרים של דיכאון לאחר אימוץ, אבל אני בטוחה שהיא נמוכה בהרבה מהמקרים במציאות, כי רק מעטים מדווחים..."

"אחד הדברים הראשונים שאנו צריכים להבין הוא שכל מה שהילד שלנו עבר לפני האימוץ הם דברים שנפש האדם אינה מסוגלת ואינה בנויה להתמודד איתם באופן בריא. כך הילד שלכם עבר דרך מודל "הילחם! ברח! קפא!" או במודל "שרת והתחבב" כדי להתמודד עם המתח. יש לי תמונה של חלקי המוח ותפקידיהם כדי להסביר את תגובת הפחד מכיוון שזו החוויה החזקה שילדכם חווה. אם הם נאלצו לחוות אימוץ, ובמיוחד בגיל מבוגר יותר בניגוד לאימוץ מתוכנן של מסירת ילד מייד עם לידתו, קרו להם כל כך הרבה דברים שגרמו למוח שלהם ליצור קישור של פחד. אין זה קישור מתוך שמחה, מתוך תמיכה הורית חיובית או מתוך תזונה נפלאה, או חיבוק...החלקים העיקריים הפעילים אצל הילדים שלנו, לפני האימוץ וגם אחרי שהגיעו לחיקנו, הם האמיגדלה וההיפוקמפוס, שהם מערכת המתח, כולל ההיפותלמוס. הם כולם עובדים במשותף כדי לאחוז בפחד, בחוויות השליליות שהילד עבר. הסיבה לכך היא כדי להכין את הילד לחוויות השליליות הבאות. כדי לאפשר לו לשרוד. אבל, כמובן, המוח מקבל זאת ולכן מתרגם את האירועים שקורים כאיום (גם אם הם חיוביים) ומפעיל את מנגנון הפחד שוב..."

"לילדים המגיעים משירותי אומנה, מבתי ילדים, באמת אין את התחושה הזאת של שייכות. ייתכן שהם ירגישו שהמקום היחידי אליו הם השתייכו אי פעם הוא, בערך, השוליים, האזורים החיצוניים של המקום בו הם נמצאים, כי שם היה הכי בטוח. כך, עבורם, רמת הביטחון הבסיסית שעליה דיבר מסלואו, היא בעצם אי-שייכות. היא להישאר כמה שיותר רחוק מאנשים. ואז, שמים אותם לתוך משפחה מאמצת ואנחנו רוצים לקרב אותם ככל האפשר.
איני יכולה לדמיין אפילו כמה מבלבל הוא מצב זה, גם עבור המוח שלהם, לשלב את שני הכוחות המנוגדים שפועלים במצב. הילד עומד בפני השאלה "מה קורה פה? אני נקשר יותר מדי רגשית לרגשות הזרים שהם מציעים לי, ואז מה יקרה לי, כי אני מרגיש הכי בטוח כאשר אני רחוק".

ואז תפגוש התנהגויות מרחיקות, התנהגויות שנועדו להדוף אותך ההורה."