תאנה- מסר ביכורים #3
לתרגל חמלה כהתמרה משפחתית להורה ולילד
תאנה - כולה יפה לאכול. לפגוש את הכאב שלנו ושל הילד. חשיבות הקושי. הכלת הכאב המשותף והתמרתו.
“אנו זקוקים לחמלה, לא לכעס, כדי ללמוד לפתח רכות ועדינות אל מול הקשיים, כך מתרחש הריפוי.”
ג’ק קורנפילד
"שבעת המינים בהם התברכה ארץ האומנה" מסר #3
ההמלצות המעשיות שלנו:
עדיף ילד שמוציא את הזעם ומבטא את הקושי מאשר ילד מתכנס ושקט, שרונה דוכנה
בסרטון: שרונה דוכנה, מייסדת מיזם האימוץ והאומנה, מרכז ההדרכה. משתפת. קטע מתוך מפגש.
תנו לי לכאוב, נטע לנדמן מטפלת מוסמכת ובוגרת שאומצה בגיל שש וחצי
כאב תנו לי לכאוב תנו לי לבטא תנו לי לצעוק תראו אותי!!!
תראו את הכאב שלי תראו את הצער שלי תראו את החוסר שלי חבקו!
תראו לי שראיתם תתמכו, גם במילים בפנים יש פצע מדמם כואב בפנים יש צלקת שעוד לא לגמרי הגלידה יש בדידות אין סופית יש חוסר, חוסר בזהות, חוסר בחיבוק, חוסר גדול יש בור רחב גדול של כאב שלא נגמר, לא משנה מה אעשה הבור קיים, לעולם לא אוכל למלא את הבור, לרפא לגמרי את הפצע. אבל אולי, רק אולי אוכל להקל מעט את הכאב, להסתכל לו בעניים ולהרפות טיפה,
למצוא קצת שלווה אבל מכם אני מבקשת תנו לי לכאוב.
נטע לנדמן - נטיעת האור מטפלת ריגשית אלטרנטיבית 054-5636135
על טראומה משנית של ההורים. "חמלה ומרבד התפילה" נטח אשוח, פסיכותרפיסטית
נטע אשוח היא אמא מאמצת לשניים, אמנית ופסיכותרפיסטית ברוח ‘האקומי’ (פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וגוף) עובדת עם נוער ומבוגרים.
בחרנו לשתף את המאמר שלהלן בסדנת הביכורים להורי האומנה למרות שנכתב על ידי אמא שאימצה. המהות והערך שלפניכם הוא רב ואנחנו מרגישים שתקבלו מתנות גם כהורי אומנה. המאמר נכתב על ידי נטע אשוח, אמא שאימצה שני ילדים. לקריאת המאמר המלא הקליקו על הכפתור שלמטה. “נורא קשה להיות הורה ועוד יותר הורה מאמץ”
אמר לי אבא שלא הכרתי בעת שהמתנו מחוץ לכיתה של ילדנו. בטון החברי שלו היו קבלה ושקט. הכרה פשוטה בקושי כחלק בלתי נמנע מהחיים. שנים אח”כ עדיין, בכל פעם שהייתי נזכרת ברגע הזה היו מציפות אותי דמעות. מה היה בתגובה שלו שנחרט בי בהכרת תודה? בדיעבד- הכרה בקושי ונוכחות פשוטה של חמלה. את הפוסט האישי הזה על טראומה משנית בהורות מאמצת אני כותבת כבר יותר משנתיים…. נחשפתי להתבוננות בהורות מאמצת מבעד למושג הזה בכנס אינטרנטי בנושא אומנה ואימוץ לפני מס’ שנים. התובנה הזו הייתה משמעותית כל כך עבורי ורציתי לכתוב פשוט כדי לחלוק את חוויית ‘ה-אההה!!’ שלי עם הורים אחרים בקהילה. ‘גדלתי’ על גישה לאימוץ שקשורה יותר ל-‘סיפור’. מככבות בה מילים כ: אי יכולת, בחירה, מסירה, אימוץ, אהבה, שייכות…אבל כשהפכתי לאמא בעצמי מהר מאוד הבנתי שהרבה לפני שבכלל נלמדות המילים ויש סיפור, אנחנו חווים ישירות, דרך גוף התינוק איך זה מרגיש: תכופות זהו פחד קיומי ורוטט, אימה שאין לה מילים. החסר הבסיסי בוויסות, הרגעה, נחמה, יתבטא באופנים שונים כגון מצב קבוע של עוררות יתר, התפרצויות זעם, קשיים בתחושת עצמיות ובוויסות, חרדה, תוקפנות, הצמדות ועוד… ולמה? מצבי מצוקה קיצונים ומתמשכים בשלב העוברות והינקות מפעילים ביתר שאת את ‘תוכנת ההישרדות’ הטבועה בנו. מוח התינוק יעוצב עם רגישות יתר למצבי מצוקה ותגובה מיידית של בריחה/קפיאה/התקפה תופעל תכופות ובמצבים ללא כל איום לכאורה. הורות לילד הסובל מטראומה כזו מקיימת מגע הדוק עם תחושות אלו, היא תובעת, לפיכך, כוחות נפש רבים והשקעה אדירה של משאבים רגשיים, חברתיים וכלכליים. סביב האתגרים היומיומיים, המאמץ המתמיד להכיל, לווסת, ולמצוא את הגישה ש-‘עובדת סופסוף’ נוצר במקרים רבים עולם שלם של חוסר אונים, תשישות, אשמה, בושה, ביקורת, דימוי עצמי שלילי כהורה, ובמקרים רבים תחושת בידוד מהמשפחה ומהקהילה. אלא ש ‘ההריון’ הממושך הזה וההעמקה בנושא לקחו אותי לכיוון אחר לגמרי: הניסיון לזהות את החווייה, ללמוד איך היא מתבטאת בגוף, לקרוא בשמה ‘הנכון’, לדייק במינוחים יחד עם קריאת לא מעט טקסטים, גרמו לי (בכוונה או שלא), לפגוש דרך אותו המבט גם אנשים ממעגלים אחרים לחלוטין שחלקו את אותן התחושות, שהתמודדו עם מציאות שאיתגרה עד הקצה את יכולת ההכלה שלהם והעירה תחושת ‘אני לא מספיק/ -לא בסדר’ /לא כמו כולם’. חוויות יסוד שישבו מן הסתם עמוק בפנים ועכשיו בקעו אל פני השטח. למעשה … בסופו של דבר לא שינה מה היו הסיבות ובאיזו עוצמה, התוצאה הייתה : תשישות, הכאב, חוסר אונים, ביקורת העצמית, תחושת בידוד …..ואלו היו שם אצל כולם. יחד איתם, דווקא שם, הופיעה גם ההזדמנות לריפוי והגילוי של כוח שהסתבר כמשמעותי להתפתחות ולצמיחה את הפוסט הזה, לכן, אני כותבת לבסוף על חמלה.