BE-Long להיות לאורך זמן. להיות שייך להיות שייך למשפחה לקבוצת השווים למי שרוצה בי. ד"ר ברנדה מקרייט ערכה קורס וידאו למשפחות אומנה ואימוץ. הציטוט שלהלן הינו תירגום מלא של השיעור העוסק במעבר משייכות להתקשרות:

"תגלו שגישתי לגבי היקשרות שונות מעט מאלו שכבר קראתם בנושא מטעם אנשים אחרים. אני לחלוטין מאמינה שאנו זקוקים למערכות יחסים חזקות ומחייבות כדי לתפקד בעולם.

אחת המשימות החשובות ביותר ביצירת משפחה מאמצת, או כאשר אתם מביאים תינוק לעולם, ללא קשר לדרך הגעתו של הילד לחייך, היא ליצור את מערכת היחסים ההדדית האוהבת והמזינה. כמובן שזה חשוב ביותר. היקשרות חיונית לגירוי הדרוש למוח ומסייעת גם בתהליכי החשיבה, זאת בנוסף להיותה מעניקה לנו יכולת לאהוב ולהרגיש נאהב. במה שנוגע לאימוץ ולדינמיקות של המוח הנושא לא נחקר רבות. מדברים על כך הרבה, אבל מסתובבים מיתוסים רבים בנושא. אחד המיתוסים הוא שאם לילד יש מערכת יחסים מבוססת היקשרות איתך, הם גם יתנהגו היטב. הניסיון שלי כאם או כמטפלת הוא שונה. סביר שמערכת יחסים כזו תשפר התנהגויות, וברור שהיא מאפשרת שיפור מתמיד ביחסים, אך אין זו תרופת קסם.

כאשר אנו מדברים על היקשרות, איני בטוחה אפילו למה כל אחד מתכוון כשהוא משתמש במושג. אפשר להגדיר אותו במגוון דרכים שונות. אני חושבת שנסכים כי במשפחות ביולוגיות (קשר גנטי בין הורים לילדיהם), תהליך ההיקשרות מתחיל עוד טרום הלידה. בהמשך ההיקשרות מוטבעת במעגלים העצביים במוח כבר במהלך השנה הראשונה. כאשר אנו הופכים לאומנה או מאמצים ילד זמן מסוים לאחר הלידה, או אם אנחנו מקבלים ילד בן שנתיים, או חמש, או עשר או חמש עשרה, איננו יודעים בדיוק מה יקרה מבחינת מערכת היחסים בין ההורה המאמץ לילד המוחות של שניהם ואיננו יודעים בדיוק כיצד ניתן לגרות יצירת מערכת יחסים כזאת.

קיימות שיטות טיפול טובות המתבססות על היקשרות, אבל אני לא תמיד בטוחה שהן עושות מה שאנחנו חושבים שהן עושות.

אני יודעת שטכניקות אלה מעודדות צמיחה עצבית, דבר עצום לכשעצמו, ומקווה שהן עוזרות לילד לפתור חלק מהמטען שלו מהעבר, כדי שיוכל לחיות בהווה ולפתח עתיד עם המשפחה המאמצת. לעומת זאת, איני בטוחה כלל שעלינו לאמץ את אותה תבנית במערכות היחסים שלנו, אותה הדרך בה זה קורה עם ילד גנטי שנולד לך. אינני משוכנעת שזה בדיוק מה שאמור להתרחש.

קן ווטסון המנוח התייחס לנושא זה לפני כעשרים שנה, באחד מספריו המצוינים, (שאני ממליצה לקרוא). הוא דיבר על ההבדל בין "משפחות הנוצרות באופן חברתי", שהן משפחות אומנה או אימוץ, לבין "משפחות ביולוגיות". כאשר הוא כתב זאת, זה עורר את כעסי. חשבתי "אוי, אתה אומר שהיחסים שלי עם ילדיי המאומצים הם באופן כלשהו "פחותים" מאשר מערכת היחסים שלי עם הילד שנולד ממני". טוב, איני חושבת שלכך הוא התכוון. גם אני לא טוענת כך. אני חושבת שמערכת היחסים בין הורה וילד היא חזקה ונפלאה, ללא הבדל בדרך בה הגיע הילד אל הוריו. אבל, איני בטוחה שהן זהות ומשום מה אנו נוטים להשליך על דברים שהם שונים שהם גם פחותים. אני לא אומרת כך. אני רק אומרת שבאשר להיקשרות, היו ממש זהירים. דעו על מה אתם מדברים. היו בטוחים שהמטפל שלכם מודע לכך ושכולכם מסכימים על הגדרה אחידה. חשוב (שאתם והמטפל) תסכימו על המטרה המשותפת וכך תימנעו מלרתום את העגלה לפני הסוסים.

עבורי, המיקוד הוא יותר על שייכות מאשר על היקשרות. אנו רוצים לעבור מתחושה שלילד אין מקום ביקום שלו, אין לו אף אחד לראותו, ליכולת להבחין באהבה המוקרנת חזרה אליו.

אנו רוצים להעביר את הילדים לתחושה שהוא שייכים: תחושה שהם בטוחים. להעניק לילדים הרגשה שיש להם מקום בחייכם שאי אפשר להחליפם באף אחד אחר. האם זו היקשרות? איני יודעת. אולי. אולי לא.

אני אסכים שזו המטרה, ועבורי המטרה היא תמיד שייכות.