התנהלות בעת משבר

כבר שנים שאני עוקבת אחרי שיטת הסמכות החדשה. מסתבר שאת הספר "הסמכות החדשה" קראתי ונדמה היה לי שהבנתי…בדיעבד הסתבר שפעלתי הפוך. כאשר המצב בבית עם הילד התחמם, הגבתי מיד וזכיתי ממנו לתגובה והמשכתי להגיב. אחרי שאירע הפיצוץ גררתי את שנינו לחדר בניסיון חסר תוחלת "להרגיע" את העניינים. בדיעבד מה שאירע בפועל הוא ש"הסלמתי". בהמשך - השתתפתי ב-2 מחנות אימונים פרטיים ב-'סמכות הורית חדשה' בביה"ח שניידר, פתח תקווה. במהלכם למדתי מס' דרכי פעולה שחוללו בביתנו טרנספורמציה.

כעבור זמן אף שיתפתי במס' הזדמנויות צוותים המקצועיים ביחידה של הסמכות החדשה בתהליך שעברתי כהורה. עיקרי הדברים:

1. אתר טריגרים, סלקו אותם מהבית או שנו את מעמדם בסדרי העדיפות שלנו (מחשב, טלפון, שיעורי בית)-עסקנו בכך בהמלצה קודמת.

2. הגדירו קווים אדומים והכריזו עליהם (במקרה של אלימות מכל סוג, בהמשך "כשנרגע" יוכרזו נושאים נוספים)

3. להשהות תגובה, להימנע מלהיגרר, תגובה קצרה ותמציתית

4. היעזרו בתומכים

את השלבים הבאים לא אפרט בשלב זה

המתנה = מתנה

עד כמה שקשה לנו - עלינו להימנע מתגובות בעת משבר. להימנע מתגובה או התגובה הקצרה נקודתית תמנע הסלמה. משבר הוא כל מצב בו יש פער בין המצוי לרצוי. פערים אלו יכולים להצטמצם או לא. פערים אלו הם משבר. כעת באחריותנו אם המשבר יוביל לפיצוץ, להתקפת זעם, לביטוי אלימות, לאגרסיביות או למשבר קצר, עוצמתי במידה 'נורמטיבית' ואינו תכוף.

כאשר אנו, המבוגרים, מתרגלים בשגרה אוירה נינוחה, נשימה, רוגע וקשיבות (מיינדפולנס) נוכל בעת הצורך להתייחס למשבר שנוצר באופן מאוזן, מווסת. נוכל לנהל את המשבר באופן כזה שיסתיים מהר מאשר בעבר.

הקריטריונים הם:

• עוצמה  
• משך
• תכיפות

אין לנו בשלב זה מטרה לחסל לעולם ועד את הפיצוצים בבית. ציפייה זו לכשעצמה תגרום לנו לתיסכול, לחוסר רוגע, למתח וליצירת פוטנציאל למשבר הבא.

כאשר אנו ממוקדים בסדרי העדיפויות שלנו, בקרות האירוע נוכל ליטול את ההגה בידיים. נהיה בנוכחות מלאה באירוע. 'הסרטים' שבראש יחלפו ולא יאיימו עלינו: מה חושבים השכנים, מה יקרה בעוד שנה...כל אלו מתאדים. רק מה שקיים כעת סבינו הוא מה שיש.

יכול להיות שלא כך דמיינו את השבת/ חופשה/ ארוחה המשפחתית.

כרגע זה מה יש.

הקשיבו, נישמו, התבוננו, הריחו, חושו את גופכם.

ושוב נישמו.

הילד מצית גפרורים וזורק אותם באוויר?

דירשו ממנו להפסיק.

קחו ממנו את הקופסא.

אם הוא מסרב בכוח למסור, תניחו לו - המשבר עשוי להפוך למאבק כוח בו כולם מפסידים.

המשיכו להיות רגועים.

כשילד מצית גפרורים ליד ההורה שלנו, הסיכויים שבפועל יבעיר את החדר הם קלושים.

נישמו!

הוא ממשיך?

אל תאיימו עליו. אל תכריזו על עונשים.

המוח שלו וכעת (אולי) שלכם נמצא במצב חירום.

גשו לטלפון והתקשרו למכבי האש.

דברו בקול רם וברור, אך לא היסטרי.

ספרו שבמטבח ילד בן...מבעיר גפרורים.

"תביא לי לדבר איתו" זו התגובה הצפויה מצד התורן.

לא אמשיך בתיאור המקרה

אני חושבת שהצלחתי להעביר את המסר.

בשגרה טפחו את השקט הפנימי. התרגול יסייע לכם בעת משבר לפעול באופן ניהולי.

זה בדיוק מה שהילד זקוק לו.

רק כאשר כולכם רגועים - זה הזמן להגיב. (לעיתים כעבור יום וחצי-שלשה).

וגם אז התגובה תהיה פשוטה.

לא אפרט כאן את הנוהל ע"פ הסמכות החדשה.

עיקרי הדברים הם: שימרו על השקט בעין הסערה.

• באופן כזה תוכלו:
• להפחית את עוצמת המשבר
• לקצרו משמעותית
• להפחית את תכיפות הפיצוצים.

ואולי בהמשך אט אט גם להימנע מהם.

לעיתים המשברים הם לבנה חשובה בבניין הקשר, האמון והביטחון של הילד בנו - הוריו.

אנו בשאיפה ליצור מוח רגוע בתוך גוף רגוע שלנו ושל הילד. מכאן ורק מכאן ייווצר בית רגוע ונצליח לעבור מאי שקט לאי של שקט. ביחד ולא לחוד.