לוותר ולמסור לאימוץ: הבנת ההשפעה של פגיעה פסיכולוגית מוקדמת
פול סאנדרלנד*,
המלצות :
נשמח לראותכם.
תקציר:
הילד הנמסר לאימוץ חווה טראומות התפתחותיות המתחילות בנטישת האם הביולוגית, וממשיכות במעברים לבתי ילדים/ אומנה, עד להגעה לבית המאמץ ובניית הקשר עם בני המשפחה החדשים. הפרידה המוקדמת מהאם גורמת לטראומה ראשונית, ועלולה להתבטא בתפקוד לקוי, ופעמים רבות תשפיע למשך כל חיי הילד המאומץ. הילד המאומץ חווה רגשות מצמיתים בנוגע לשייכות ונטישה: יש פגיעה ביכולת לאינטימיות, הנובעת מרגשות סוערים וסותרים של הצורך בקשר והפחד ממנו. הכרה במציאות הזו, בשילוב התמודדות עמה באמצעות התערבות טיפולית עשויים מאד לעזור.
הפוסט המתורגם:
פתגם סיני ישן קובע כי ראשית חכמה היא לכנות דבר בשמו הראוי. המונח “אימוץ” אינו עושה זאת, אלא מכסה על רצף מורכב של טראומות התפתחותיות אשר מתחילות בנטישה וממשיכות, לעיתים תוך התמודדות עם אתגרים קשים, עד להסתגלות הנדרשת ליצירת הקשר עם המשפחה המאמצת.
טראומות אלה משאירות חותם על הילד הנטוש, ויוצרות אצלו קונפליקט בין רצון להתקשר, לבין הפחד מקשר.
הקונפליקט הזה נחווה לרוב כחששנות ו/או חשדנות יתר, דפוסים שיש להם השפעה עצומה על מערכות יחסים ועל ההתנהגות היום-יומית. היכולת של הילד המאומץ לתפקד בחייו משתבשת, ומתקבל מצב שהוא מחזיק את שני הקצוות של “יותר מדי” ו-“לא מספיק”, גם יחד.
קשה לדמיין פצע הרסני יותר מילד המופרד מאמו בתחילת החיים. טראומה היא אירוע אשר משתלט על התגובות האנושיות הרגילות לחיים. מאחר ופרידה מוקדמת מהאם היא טראומה ראשונית, היא באה לידי ביטוי בהמשך כל החיים, בקשיים במערכות יחסים משמעותיות, ובמקרים רבים בניסיונות לויסות עצמי באמצעות התמכרויות לסמים, אלכוהול, הימורים, מין וכד’.
השפעת הטראומה על התפקוד היא פיזית ופסיכולוגית כאחד: רמות מוגברות של קורטיזול [הורמון המתח] ואדרנלין, מעלות את רמות החרדה המובילות לקשיי ריכוז. רמות נמוכות של סרוטונין [מוליך עצבי משפיע על רגשות] גורמות לדיכאון, ומעצימות את תחושות הבושה.
התנהגותו של נפגע הטראומה הופכת לתגובתית ופחות שקולה. הילד המאומץ חווה רגשות מצמיתים בנוגע לסוגיות של שייכות ונטישה. רעב להתקשרות משמעו פגיעה ביכולת לאינטימיות, בגלל רגשות סוערים וסותרים של הצורך בקשר והפחד ממנו.
הילד המאומץ מאמין כי מערכות היחסים שלו נתונות באיום מתמיד, כי לא באמת ראוי לקבל אותו בגלל מי שהוא. הוא מתנודד בין שני קצוות; במקרה הטוב הוא תופס את עצמו כפגום, ובמקרה הרע הוא מפקפק בשפיותו.
תינוקות יודעים באופן אינטואיטיבי שהם ימותו ללא טיפול. לכן, כבוגרים שננטשו בילדותם, הם חווים את אובדן האהבה האפשרי כאסון גדול ומסכן חיים.
אין פלא שכל כך הרבה מאומצים מאובחנים כמכורים לאהבה, שהיא, אחרי הכל, הדרישה להתיחסות חיובית מצד גורם או גורמים משמעותיים כדי לווסת את מצב הרוח.
המכור לאהבה מוכן לעשות כמעט כל דבר, לא משנה עד כמה הוא מזיק או משפיל, כדי לזכות בה, כך שהמצפן המוסרי שלו נע ביחס ישיר לצורך שלו בהתקשרות. גמילה לא באה בחשבון.
שלא כמו המחשב, המוח האנושי מתחיל לעבוד לפני סיום הבנייה. ישנם 100 מיליארד נוירונים בלידה הממתינים ליצור קשרים ביניהם על פי ‘הוראות’ [שתווצרנה] מניסיון החיים.
בשנים הראשונות לחיים מערכת הזיכרון המפורש (המודע) עדיין לא קיימת, ופצע האימוץ מאוחסן, כמו פצעי התקשרות מוקדמים אחרים, במערכת הזיכרון המרומז (הלא-מודע). הזיכרון הלא מודע קולט את הנטישה כהרסנית, ומתייג אותה כחווייה שיש להמנע ממנה בכל מחיר. המוח המודע אינו יכול להיזכר בחוויה, ולכן אין לו שום הגנה מפני ההנחה השגוייה שמה שלא ניתן לזכור לא יכול להשפיע.
יתרה מזאת, מכיוון שלמאומצים אין אישיות טרום טראומה אותה הם מכירים וזוכרים, הם משוכנעים כי ההתנהגות הפוסט-טראומטית שלהם, יחד עם הבושה והחרדה הנלווים אליה, משקפת למעשה את אישיותם האמיתית.
חשוב להבין כי גם הפוליטיקה והממסד ממלאים תפקיד חשוב בפגיעה הפסיכולוגית של נטישה ואימוץ. באופן מסורתי עולם האימוץ התייחס ל”משולש האימוץ”, הכולל את הילד, ההורים הביולוגיים וההורים המאמצים. עם זאת, מונח זה מתעלם מהצד הרביעי בתהליך האימוץ, דהיינו “סביבת” האימוץ.
הממסד נותן זהות חדשה לילד המאומץ ומוחק את תעודת הלידה הקודמת שלו, כך שלעיתים קרובות היא לא מוכרת בחוק. זה כאילו המשפחה המאמצת היא בעלת הילד המאומץ. נושא זה משמעותי עבור ילדים המאומצים ע”י הורים מגזע שונה, ורבים מהם חווים ניתוק בין הזהות העצמית הגזעית שלהם, לבין הגזענות של המדינה בה הם מאומצים. ילדים אלה בבגרותם נאבקים להשיג דרכון מארץ הולדתם, או מארץ הולדת ההורים הביולוגיים. למותר לציין כי יש לתופעה זו קשר עם מערכות היחסים ההיסטוריות בין המתיישבים למושבות.
עסקי האימוץ המאפשרים נטישת ילדים והשמתם במשפחות אחרות, כוללים ארגונים ממלכתיים וארגונים דתיים, כמו גם “חוטפים” ו”מוצאי תינוקות” למיניהם. ההשפעה של חלק מהפרקטיקות הללו נחשפת, למשל, ב”אימוץ מאולץ” של תינוקות בריטים באוסטרליה, והקיום של בתי האם והתינוקות של הכנסייה הרומית-קתולית שעבורן אמהות שאינן נשואות הן חוטאות.
ברור לי שמאומצים רבים מתמודדים עם טראומה התפתחותית מורכבת, שהוסתרה מהם ומהסובבים אותם. במקרים רבים מדובר בסדרה של חוויות טראומטיות הכרוכות בשינויי התקשרות אשר נחוו כסכנת חיים. טראומה זו נסתרת מהתודעה הן על ידי המוח שזוכר, אך לא יכול לזכור את האירועים, וגם נשללת על ידי הסביבה הרואה את המאומץ כ”נבחר” ו-“בר-מזל”.
אם בריאות הנפש תלויה במחויבות למציאות, הרי חיוני כי נקרא לטראומות אלה בשמן הראוי. יתרה מזאת, הניסיון הקליני מראה כי שינוי והתאוששות מתחילים בהכרת המציאות, וממשיכים בלקיחת אחריות אישית לפתרונות.
קורבנות אינם מתאוששים, אך מי שמעז להתמודד עם המציאות הקשה באמצעות התערבות טיפולית, בהחלט עשוי להתגבר על הטראומה.
Paul Sunderland
*פול סנדרלנד הוא פסיכותרפיסט מומחה לטיפול בהתמכרויות, ויש לו עניין מיוחד בטראומות התפתחותיות. בעל ניסיון של למעלה משלושים שנה.
תרגמה לעברית ד”ר בקי שוקן, אמא מאמצת
קישורים:
הרצאה מצולמת באנגלית, 1:07 שעה כאן.
פוסט סיכום שכתב פול כאן
האתר של פול http://www.outcomeconsulting.com/
דוא”ל פול paul@outcomeconsulting.com
הערות לקורא מטעם מיזם האימוץ והאומנה:
פירסום המקור והתרגום הם באישור המרצה והארגון שאירח את הרצאת הוידאו ICAAD
התירגום צמוד למקור למעט תוספות מעטות המצויינות ב […] ושינויי ניסוח למטרת בהירות.
ההדגשים בטקסט נעשו על דעתנו (מיזם האימוץ) ולא הופיעו במקור.
הוספנו תקציר מטעמנו (לא הופיע במקור).