עוד הצלחה חדשה בליווי שלי!

22.5.22

לפני כחצי שנה חיינו עם ילדה מפוחדת שלא יצאה כמעט מחדרה. זה היה לאחר התדרדרות איטית אך יציבה בשנתיים וחצי שקדמו לכך. הפחדים הובילו אותה לכמעט שאט-דאון כללי בכל תחום אפשרי, ולהשארות כיתה ולקיחת תרופות הרגעה.

ואז, לפתע, בלי שום הסבר, היא החלה להפתח. לצאת מחדרה להיפגש עם חברים בעיר. זה, אמנם, נחשב להשתפרות מבחינתינו, אך במקביל חלה התדרדרות נוספת ורצינית מולנו.

אלימות פיזית החלה להיות אופציה מבחינתה מולינו. חודשיים לאחר תחילת ההשתפרות מול העולם בחוץ הגענו למצב בו כבר ביקרנו במשטרה פעמיים תוך שבועיים ולאירוע בו סכנת חיים שלה נראתה ברורה ומיידית.

בארוע בו היא איימה על חייה עצמה, שהיה ברור שזה איום סרק שהיא מאיימת עלינו כדי להשיג את רצונה אך עלול היה להתפתח לפגיעה עצמית ללא כוונה, הייתה לי חוויה כמעט חוץ גופנית. שלווה השתלטה עליי, ישבתי מולה כאילו היא אינה מחזיקה סכיני מטבח חדות בכל יד, והתדיינתי מול טענותיה בהגיון רגוע. אחת אחרי השניה נשרו כל ארבעת הסכינים. האמת היא שזו לא הייתה פעם ראשונה מבחינתי. כבר התרחש אירוע בו היא איימה עליי עם מספריים מוצבות מול עיני בעודי יושבת על ספה והיא ניצבת מעלי. גם אז דיברתי בשלווה. גם אז אמרתי לה בשלווה שהיא מפחידה אותי, ובשלווה הוספתי שאיומים על חיי לא יגרמו לי לשנות את דעתי ולוותר לה על מה שהיא רצתה שאוותר. אבל אז זה היה אירוע של מספר דקות ותו לא. הפעם זה היה אירוע ארוך יותר, והיא איימה על עצמה.

היה ברור שכאשר אנו נמצאים במצבי קיצון משהו משתלט עלי וגורם לי לפעול נכון, אך הבעיה היא שאיני מצליחה לעשות זאת ביומיום, וכל עוד זה לא נעשה ביומיום המצב רק הולך ומתדרדר.

באותו יום פנינו לשרונה.

למחרת קיימנו פגישה ראשנה עם שרונה.
ארועים מסכני חיים לא חזרו על עצמם. השתוללות בביה”ס שגרמה להשעייה דווקא כן. גם השתוללויות בבית נמשכו לזמן מה. אבל אלימות פיזית לא חזרה על עצמה. וזה לא ששרונה אמרה מה שלא ידעתי (ידענו) קודם. היא פשוט אמרה לנו *איך* ליישם את הידע הזה, ומהרגע שהתחלנו ליישם, הגענו למצב בו אנו היום – חצי שנה אחרי משפט הפתיחה, שלושה חודשים ושבוע אחרי הפניה לשרונה – אתמול היא ישבה איתנו להכין תכנית ארוחות להמשך השבוע ובערב ביקשה שאקח אותה לחברה מתוך כוונה לחזור עוד באותו לילה, לי זה נראה מאוחר מדי לתכנית שהבנות תיכננו ומתוך היכרות שיטחית עם הורי הבת השניה לא נראה היה לי שהן תורשינה להשאר ערות עד 2 בלילה ואז שאבוא לקחת אותה הביתה, כבר במכונית לשם נתתי רשות להישאר לישון תוך כדי שהילדה מביעה התפעלות מכך שאני בודקת הוראות הגעה למקום שלא הייתי בו מעולם חמש דקות וכבר יודעת איך לנסוע, ואכן בעשר בלילה קיבלתי אסאמאס שמודיע לי שהיא תישאר לישון, וברבע לעשר בבוקר קיבלתי אסאמאס עם תכנית איסוף חדשה, ואז אסאמאס שמאשר את הודעתי שהיא יכולה לשנות את דעתה עד אחת עשרה וחצי.

היא תקשורתית, היא חברותית, היא מעצבנת ככל בת עשרה נורמלית (וכנראה יותר אמנם, אך לא בצורה שאי אפשר להכיל), וקשה להאמין שהיא אותה ילדה מפסקאות הפתיחה.
צר לי על הזמן שביזבזנו לפני הפניה לשרונה.

צר לי שרק איום על חייה של בתנו גרם לנו לפנות לשרונה. לאורך כל ההתדרדרות, שרונה, שאנו מכירות שנים דרך קבוצות פייסבוק הקשורות לאימוץ, ניסתה לרמוז לי שאפשר להתייעץ איתה. אני הייתי זו שדחתה נסיונות אלו על הסף. היו לי סיבות הגיוניות, רציונליות, סיבות שנראו לי נכונות.

אך עם כל נכונותן, עזרה שעוזרת בפועל טובה יותר מעזרה שעשויה לעזור בפוטנציה בלבד. המתנה למיקום הנכון של העזרה, של התעודות הנכונות של העזרה, של המשהו הנכון של העזרה, לעזרה המדוייקת שרוצים במקום לקבל עזרה זמינה מוקדם ככל האפשר, היא ביזבוז זמן. מי כמונו יודע, כפי שניתן לראות לעיל.