עוד הצלחה חדשה בליווי שלי!

 

אחרי פסק זמן, בשעה 4 התחלנו לעבוד. אני זוכרת כאילו זה קרה אתמול. היא סיפרה לי איזה קורסים עברה כאמא ואילו הדרכות קיבלה ואיך המצב הדרדר למרות כל ההשקעות. "הם מצויינים האנשים שניסו לעזור לך, הם פשוט פחות מבינים בטראומה ובהיקשרות בטוחה". היא הנהנה עם דמעות בעיניים.

 

הדבר הראשון שעשיתי הוא להעניק לה אופטימיות. הצגתי לה דוגמאות אמיתיות שמוכיחות שזה אפשרי להגיע למציאות שפויה.

היא היתה עצובה ועייפה מאד כי כבר איימו עליה מהרווחה ברשות המקומית וגם ממחלקת החינוך שהילד שלה יועבר מהבית לפנימיה.

 

באותה שיחה ראשונה הסברתי לה למה חשוב שנעבוד כולם יחד. "למה הכוונה ב'כולם' שרונה?". "כולם" הייתי נחרצת ומניתי את כל הדמויות. "כולל חברות ושכנים" הדגשתי.

זהו התחלנו לעבוד. יש דברים שאני לא מוותרת עליהם. ראיתי מה קורה עם משפחות שאני מוותרת להם ומה קורה עם כאלו שאני מובילה אותם לעשות את מה שלא עשו עד כה, כמו למשל לעבוד עם רשת התמיכה. ולא רק.

 

יצאנו לסופ"ש.

הגיע יום שני. סביב השולחן הענק בחדרה של מנהלת ביה"ס, הצטופף כל הצוות החינוכי: סגנית, פסיכולוגית, יועצת, מטפלת רגשית והקב"ס (קצין ביקור סדיר) שהגיע במיוחד ממח' החינוך. כולנו בזום, שכמו תמיד הוקלט. בהמשך ערכתי את ההקלטה, כדי שיצפו בשיחה שוב. שיעשו ש.ב.

הצוות היה נואש, מותש, מתוח, פנוי – לא פנוי. היו הפרעות. אי אפשר היה שאראה את כולם. התחלתי בצפירת הרגעה: "אנחנו בנובמבר. תנו לי עד סוף השנה ורק אז תחליטו מה עושים".

יחד יצאנו לדרך.

 

נפגשתי עם האמא, קיימתי שיחות לא מתוכננות עם הצוות החינוכי ובמיוחד עם סגנית המנהלית שהיתה באמת מלכה. נסעתי לבית ספר ובהזדמנות אחרת נסעתי לרווחה ברשות המקומית. הייתי נגישה לאמא בעיתות מצוקה ושלחתי אותה לגלוש להדרכות מוקלטות.

 

בצענו מספר צעדים דרסטיים פרקטיים. לחלק מההחלטות שקיבלנו לקח המון זמן לצאת לפועל. מה לעשות, מישהוא בעולם המציא: ביורקרטיה ותקציבים.

 

האמא היתה מגוייסת כי לראשונה לא היתה לבד. הסטרס ירד משמעותית כי הפגנו את שלישיית 'בואשה' הרעילה: בושה, אשמה והסתרה. עבדנו עד כמה שניתן כל הצוות בתיאום. בעת הצורך שוחחתי עם קצינת המשטרה היא למדה ממני ואני ממנה.

 

היינו צוות רב תחומי שעובד סביב 'שולחן גדול'. רובם היו קשובים ומשתפי פעולה. אף אחד לא מלך או מלכה. כולנו ממוקדים ליצור עבור הילד מרחב מוגן ובטוח כדי למזער את הפיתויים שלו להתנהגויות קצה.

כשהרגשנו שהתהליך ביננו מיוצב, הגיע הזמן להכניס מטפל. ביצענו מהלך בו פרטנו בדיוק 'מי הוא האדם'. פנינו לפסיכולוגית ביה"ס ונפגשנו. דנו יחד בדמות הטיפולית הרצויה. תוך ימים הגענו לאדם הנכון. גם איתו נפגשתי וניהלנו קשר מקצועי הדדי.

 

בית הספר למד להפריד בין ההתנהגויות לבין שילוב הילד בפעילויות. גם אם אתמול 'עבר את הגבול' (שפה שלהם), הוא רשאי לתת לטורניר. וכן, כאשר מנצחים והרבה בזכותו כדאי להנציח את נבחרת בית הספר בתמונה ואותו מניף את הגביע. כמובן שיש לי תמונות של נערים יפים, חסונים ו… מזיעים והנער שלנו גאה.

בהמשך הנער הגיע לתחרויות טכנולוגיות וייצג את בית הספר. זה לא היה פרס (מה שמחנכים קוראים לו 'גזר'), אלא פשוט כי ניצח בתחרות בית ספרית וכמו עוד 2 תלמידים הגיע למקומות הראשונים. ומי שמוביל מייצג. ככה פשוט.

 

האמא: "כשפניתי אליך הרגשתי שאני לבד במדבר, סביבי היו אנשי מקצוע וחברים שרוצים לעזור, אבל לאף אחד לא היו כלים… אצלך פרקטיקה זה הכל: הענקת לי ולצוות החינוכי והטיפולי הדרכות מאורגנות והיית זמינה עבורם להתייעצות אישית. בנוסף ניהלת קשר והסברה עם המשטרה והרווחה.

השינוי היה דרמטי: חוץ מהירידה הדרסטית באירועי הגניבה, הבן שלי נשאר לגור בבית- מנעת את הוצאתו לפנימיה ואת ההחלטה לשינוי מסגרת לימודית.

נתת לי אמונה בכוחות שלי והיית עבורי האור בקצה המנהרה – הענקת לי תקווה. לימדת אותי שהדברים יסתדרו. גם כשהייתי מיואשת, אמרת לי: "אל תדאגי".

 

אם אתם חושבים שבכך הסתיים התהליך. אתם טועים. אני כותבת לכם ונזכרת איך בשלהי התהליך נסענו לים ושחיתי עם הבן. כששבתי ליבשה האמא העניקה לי צעיף ורדרד עדין שסרגה.

כשנערכה תערוכה בכפר סמוך, הגעתי למשפחה ויחד נסענו לראות אומנות בגינה ולפגוש עוד אמא מהקהילה.

 

אני ממשיכה לקבל תמונות של עוגות בימי הולדת ותעודות ממהלך השנה. הצלחנו לדחות את הוצאת הילד מהקהילה במשך כשנתיים. כיום הוא אכן נמצא במסגרת חיצונית.

אני חושבת שאם המהלך הזה היה מתרחש קודם הוא היה מתבצע באווירה של חירום ובתחושה של הילד ששוב ננטש.

 

אז מי מלכה? האמא, סגנית המנהלת, גם מנהלת בית הספר שבהמשך שחררה את הסגנית ליום שלם לסדנה איתי בלוד. כולנו יחד צוות. הגביע של הילד, הכתר לראשנו והשרביט? כן יש לי שרביט של הבנה עמוקה משולבת בפרקטיקה מוכחת.

 

 

אפשר לקבוע איתי פגישות היכרות, הרצאות וסמינרים לכל מי שרוצה להפוך התנהגויות קיצון למציאות מאוזנת לטובת הארמון כולו.

שרונה דוכנה, מלווה הורים שאימצו ואומנים לפי 2 קשר קרוב ובטוח יותר ולהפחתת מצבי קיצון, מייסדת מיזם האימוץ והאומנה. ווטסאפ 0522-941146