עוד הצלחה חדשה בליווי שלי!

פגשתי את שרונה ולמדתי ממנה כל כך הרבה כלים והבנה טובה יותר של אימוץ, במיוחד את המושג הזה של נטישה.

לפני-כן הבת שלי הייתה מאוד אלימה, זרקה רהיטים כמו, היא ילדה קטנה, והיא זורקת כיסאות גדולים מאוד, הרבה יותר גדולים ממנה, כאילו, על פני החדר. היא הייתה כל כך אלימה שאמא שלי, שגרה איתנו, נאלצה לצאת (מהבית) למען בטחונה. היא אפילו פגעה בכלב שלנו, שהיא מאוד אוהבת.

הבת שלי לא דיברה הרבה. היא בעיקר צרחה ובכתה. היא כבר הייתה אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגים וכל מיני טיפולים ותרופות שונות עם מעט מאוד התקדמות, וגם היא לא ממש למדה בבית הספר. אז אחרי שתרגלתי איתה הכל (לפי מה ששרונה הנחתה אותי), זה היה, אני חושבת, חודשים יוני-יולי, משהו כזה. 

במהלך הקיץ, הייתי אומרת שמאז אוגוסט, היו לנו אולי שלושה אירועים אלימים, ולפני הליווי היו אירועים דרמטיים מדי יום. גם אם היו לנו אירועים (במהלך הליווי), הם היו רק 5-10 דקות. בעבר לפני הליווי הם היו, כשעתיים ואפילו 3 שעות. 

אז זה השינוי הגדול!

כי ברגע שאין לנו אלימות, אז הבת שלי מתחילה למצוא את המילים שלה, אז אנחנו יכולות להתחיל להבין יותר. היא יכולה להגיד מה היא צריכה או מה שהיא מרגישה, ואז אני יכולה להגיב וללמד אותה או לעזור לה לנווט את המצב. בזכות שרונה אני יודעת מה לומר וכך היא הרבה יותר רגועה ויותר שלווה.

קודם לליווי הבת שלי דיברה על רצונה למות ולהרוג את עצמה או מקווה שהלוואי שאלוהים ייקח את חייה, והיא עדיין עושה את זה לפעמים, אבל קודם, זה היה כל הזמן. ועכשיו היא מדברת על חיים ארוכים ארוכים ועל כל הדברים שהיא הייתה רוצה לעשות בחייה הארוכים. 

השינוי הגדול הראשון שלמדתי, הייתי אומרת, הוא לשנות את ההתנהגות שלי בתגובה להתנהגות שלה, כי יכולתי להבין שזה היה כמו היפוך מתג, והיא לא עושה את זה בכוונה, ולכן מה שקיבלתי למעשה זו דרך אחרת לגמרי. 

הבת שלי לא צריכה עונש או 'הרחקה Time Out' כדי ללמוד, זה גם לא הזמן המתאים ללמד אותה ולדבר איתה. כשהיא מתנהגת ככה, אני אומרת לה בקול מאוד רגוע ושקט: "אני מבינה שיש לך הרבה רגשות גדולים עכשיו. זה נורמלי. לכולם יש רגשות גדולים. כשתהיי מוכנה לחיבוק, הודיעי לי, ונוכל להתחבק כמה שתרצי" ואנחנו עושות את זה. עכשיו היא יודעת את זה, ואני אפילו לא צריכה להגיד את זה יותר. היא רק באה ואומרת: "אני צריכה חיבוק" ואני אומרת לה: "אני יודעת שאת מרגישה ממש עצובה או אשמה כשאת אומרת דברים רעים או זורקת דברים ושוברת דברים.

כל מה שאת יודעת מנוגד לכללי הבטיחות, ואז זה גורם לך לרגשות גדולים עוד יותר ואת נבוכה. ואני רוצה שתדעי שאת לא צריכה להיות נבוכה. אני אמא שלך. אני אוהבת אותך לא משנה מה. וכל מה שאת צריכה לעשות, את אפילו לא צריכה להגיד שאת מצטערת. ברגע שאת מרגישה שאת מנהלת את הרגשות שלך, פשוט בואי אליי ותגידי שאת מוכנה לחיבוק, או אפילו אל תגיד כלום, פשוט תתחילי לחבק אותי." 

אז הייתי אומרת שזאת הדרך בה שיניתי את עצמי מולה. ואז עבדתי לא כל-כך הרבה מולה, עבדתי עם עצמי על הקרקוע, את יודעת 'להיות נוכחת ברגע'. יש דרכים שונות לעשות זאת. לא רק לנשום, אלא להיות באמת מודעת לכפות הרגליים שלך. את חשה את הגרביים והנעליים שלך על הרגליים, את מרגישה את הרצפה הקשה מתחת לרגליים. אמרתי לבת שלי: "חבקי את הכלב שלך. איך הכלב שלך מרגיש לך? האם זה רך ונימוח?" דברים כאלה כדי לעזור לה לחזור לרגע. 

הליווי הוא תהליך משנה חיים עבורנו. 

אני יודעת שיש עוד טיפולים מדהימים שעשינו בערך באותו זמן במקביל.

אני חושבת שהם היו משלימים אחד לשני. 

אבל אני מרגישה שהטיפולים האחרים שעשינו היו יותר כדי לעזור לבת שלי, בעוד שמה שרונה עשתה איתי עזר לי לעזור לה. 

תודה רבה.