מי מטפל בהורה שמטפל בילד?

פרק א׳ — מה היה חסר מהמערכת: חיבור רגשי ולגיטימציה

אמא אומנה ותיקה: ״מה שהרגשתי שהיה מאוד חסר לנו מארגון אומנה היה החיבור הרגשי. ללמד אותנו מה אנחנו צריכים שקשור למצב רגשי שהייתי רוצה ליווי פסיכולוגי או הבנה מצד העו"סית. הליווי להורים – זה היה מאוד מאוד חסר.״

אמא אומנה ותיקה: ״לעזור להורים להבין את המצב. מה שאומר 24/7 לגדל ילד שחווה הרבה קשיים והקשיים האלה מאוד מורגשים במהלך היום בהתנהגות שלו, בצרכים שלו שלא נגמרים. אלו ילדים שחוו טראומה ויש להם בעיות התקשרות הוא מאוד מאוד מורגש. בעצם אתה כהורה מתרוקן והופך להיות מאד זקוק. אתה רוצה להציל את הילד ואתה רוצה כל מיני טיפולים בשבילו בשביל הבית ואתה מרגיש כל הזמן שהאומנה נותנת ברקס ולא מבינים שלפעמים פשוט לומר: 'שומעים שיש קושי, בואי נראה מה אפשרי.'״

שרונה: ״ולומר: 'זה קושי שהוא לגיטימי'״

אמא אומנה ותיקה: ״אי אפשר לתת 100% מה שהורה רוצה, אבל אולי לפחות לתת הרגשה שזה לגיטימי ואנחנו נעשה את כל המאמצים כדי שנעבור את זה ביחד ולא רק לשמוע: 'לא, אין תקציב. אתם כבר מקבלים אין יותר מעבר לזה'.״

שרונה: ״כן, אבל לתת לכם הרגשה שזה טבעי מה שאתם עוברים, זה נורמלי בסיטואציה הזו.״

אמא אומנה ותיקה: ״שיגידו לנו: 'אנחנו מתאמצים בשביל זה, אנחנו לא רוצים שתהיה במצב כזה.'״

שרונה: ״שלב ראשון זו התגובה הרגשית של איש המקצוע נותן תוקף ולידציה לדבר הזה כן כן והדבר השני זה פרקטיקה.״

אמא אומנה ותיקה: ״פרקטיקה ולפעמים אפילו בפרקטיקה של רק את הרצון שתלמד לעזור ולא להגיד: 'אין כזה דבר. ואם כואב לי אז אני צריכה איזה 'תרופה'… אני צריכה טיפול כדי להמשיך את העבודה שאני עושה.״

שרונה: ״כאילו הם משתמשים בסוג של תרוץ שהם אומרים: 'אתם מקבלים א', ב', ג". אבל את אומרת: 'אנחנו צריכים ד', ה', ו".״

פרק ב׳ — מה קיבלו ומה לא קיבלו: הפער בין הניירת למציאות

אמא אומנה ותיקה: ״לדוגמה, כשיש לך ילד באומנה טיפולית. אז מגיע לך ביקור של העו"סית, מנחת אומנה, פעם בשבועיים במקום פעם בחודש. אז אני לא הרגשתי שאנחנו זקוקים לעו"סית שלנו פעם בשבועיים (זה יותר מדי, במיוחד אם אין התאמה…) אם אין לזה תועלת, אז בכלל אז הייתי מאד רוצה לקבל משהו אחר במקום. במקום שהיא תבוא אז הייתי נוסעת לפסיכולוג של האומנה במקום העו"סית.״

שרונה: ״אז יש דברים שהייתם צריכים ולא קיבלתם, ויש דברים שלא הייתם צריכים וקיבלתם וזה גורם שאת צריכה להיות בבית, את צריכה לארח אותה להיות נחמדה.״

אמא אומנה ותיקה: ״בדיוק. זה מעיק במקום להועיל. צריך הקשבה למשפחה. למשל לשאול ולהקשיב: מה אתם מרגישים שאתם צריכים בתקופה הבאה, כאילו למה אתם זקוקים עכשיו? כי זה גם משתנה. עכשיו פחות ליווי, אולי אפשר לעשות מפגשי זום אני צריכה יותר שנפגוש הורים אחרים עם ילדים שיש אומנה שכמעט לא היה לאורך כל הזמן באומנה.״

שרונה: ״לא היה להורים וגם בכלל לא היה לילדים קבוצת שווים לפגוש.״

אמא אומנה ותיקה: ״אפילו לכמה מפגשים. לא היה.״

פרק ג׳ — הפריצה: ידע על טראומה וכלים פרקטיים

שרונה: ״אחד הדברים שאני מבינה זה כשהיית צריכה הדרכה יותר פרקטית הבנה, ידע, אם את רוצה להסביר?״

אמא אומנה ותיקה: ״באמת מצאתי את 'מיזם האימוץ והאומנה' ושם מצאתי את מה שהייתי צריכה. במקרה קראתי על הקורס ונרשמתי. זה נתן לי כל-כך הרבה מענה. (צוחקת בהקלה ושמחה). כי לראשונה ובבת אחת קיבלתי הסבר לכל התיאוריה מאחורי ילדים שחוו טראומה ומה התגובה, מה אפשר לצפות, וגם כלים פרקטיים בתוך הבית: איך אתה ההורה בתוך הבית – איך ההתנהגות שלך משפיע על הילד וההתקפים שיש ועוד התנהגויות דומות. הרגשתי שקיבלתי חמצן איך להתמודד.״

שרונה: ״את יכולה לתת דוגמא לטראומה הזו שמתחילה אפילו בעוברות?״

אמא אומנה ותיקה: ״כן. כל ההסברים על הקורטיזול הגבוה שכבר משפיע על העובר. איך ילד מתמכר לקורטיזול וגורם לו להיות ילד רגיש ולא רגוע ואיך להורה קשה לו להתמודד עם זה וכבר יש קשיים והילד בא אליך כילד אומנה ועדיין מכור לפעילויות extreme ואם לא יכול להסתפק בדברים רגועים. איך אתה צריך להפוך את כל היום יום שלך לעשות איתו DETOX (ניקוי רעלים) לדבר הזה. וזה באמת כלים כאילו לשמוע עוד פעם ועוד פעם את הידע הזה ולהגיד: כמה זה קשה, אבל זה נכון ולוקחים נשימה ואומרים: הוא לא אשם. צריך פשוט לנסות לעזור לו.״

שרונה: ״וגם אני לא אשמה.״

אמא אומנה ותיקה: ״נכון, וגם אני לא אשימה שקשה לי. כי גם על זה מדברים.״

שרונה: ״זה לא אומר עלי שאני לא בסדר ושאני צריכה להתבייש. וזה בדיוק מה שאמרת על הדיטוקס (ניקוי רעלים), את מעולה. קיבלת ציון 100 (צוחקת). כי באמת קוראים לזה בעוברות הרעלת קורטיזול. זה ממש סוג של הרעלה שהמוח עובר ולכן צריך לעשות את הדיטוקס. ממש. יש לך דוגמא לכלים ת'אכלס?״

אמא אומנה ותיקה: ״אז קודם כל הדברים הת'אכלס צריך: איך לווסת את עצמך. זה ממש אלף בית בתור הורה אומנה, כאילו בכל מיני קשרים, אבל בזה במיוחד כי זה מגיע כל הזמן לקיצון עם הילדים. זה מפעיל אותך למצבים – תוך שנייה!!! כל התרגולים של המיינדפולס, שיש בתוך קמפוס הדיגיטלי (אתר החברים של המיזם). לדוגמה, לקחת נשימה – כמה נשימה נכונה יכולה לעשות פלאים. לתת למוח זמן רגע לחשוב ולבחון את המצב במקום להיות בהתקפה או בהגנה.״

שרונה: ״את ממש מעולה. (צוחקת בגאווה). רואים שאת מדברת על זה לא מתוך התיאוריה, אלא מתוך שאת מכירה איך זה נראה מבפנים באמת באופן טבעי גם אני ישר נכנסים ל Fight או FLY וכל אלה. וכשאני רגע בנוכחות מלאה אני שמה לב מה קורה לי ושמה לב מה קורה לו אני מסוגלת לחזור קצת לפה (מצביעה על המצח) לחלק הקדמי ולהגיד משהו שקט ואחר-כך לטפל בזה כי עכשיו זה לא הזמן.״

אמא אומנה ותיקה: ״נכון.״

שרונה: ״ולתת לילד הרגשה שאני רואה את הקושי, את המצוקה שלו, אבל כרגע קשה לי עם מה שקורה. בול כל מה שאת אומרת. אני חושבת שהנושא של Co-Emotional Regulation של ויסות רגשי הדדי, אם אין את זה, לא יעזור שום דבר.״

אמא אומנה ותיקה: ״נכון נכון.״

שרונה: ״וזה מה שהיה חסר להם בתור תינוקות. אז אנחנו כאילו עוד פעם ואינסוף פעמים צריכות למלא את הדלי, יש להם חור בדלי דרך הלראות אותם.״

אמא אומנה ותיקה: ״כן זה Repetition Repetition חזרתיות זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם את נתקלת בתוך הסיטואציה וכל פעם ממקום אחר תוך כדי זה כאילו ככה אני חוויתי את זה. הילד מתבגר אז הוא ניסה פה, אז הוא כמו ספרילה עולה למעלה אותם דברים הוא בודק, אבל רק בדברים אחרים. ממש דפוס.״

פרק ד׳ — פצע פוגש פצע: כשהכאב של הילד מפעיל את הכאב של ההורה

שרונה: ״את צודקת. יש עוד משהו שבעיניי הוא מאוד משמעותי ולא מתקיים מספיק במסגרות חוץ מזה איפה שפצע פוגש פצע.״

אמא אומנה ותיקה: ״נכון. אנחנו חווינו את זה מאוד חזק בבית שלנו שהילד מגיע, הוא הכל הוא מוציא החוצה. הוא רוצה שאנחנו ניקח את 'התיק הכבד' שהוא אסף ויוצא שהפצעים שלנו… זה פגש פצע בבית שלנו 'להיות נטוש'. נוצרה אווירה מאוד לא פשוטה בבית וזה גם בא בהפתעה, כי כאילו זה לא משהו שהיינו ערוכים לזה לא ידענו בכלל״.

שרונה: ״כי לא מדברים על זה. לא הכינו אתכם.״

אמא אומנה ותיקה: ״לא ידענו שזה מה שעומד לקרות לנו. מדובר בילד דחוי וגם בבית יש הורה שחווה..״

שרונה: ״הורים שהם בעצמם חוו כילדים דחייה או התעללות. הרבה פעמים גם הילדים שלנו פוגשים מורה בבית ספר וזה בדיוק פוגש פצע פצע והמורה מתפרקת.״

פרק ה׳ — הכלי האמיתי: לטפל בהורה כדי שיוכל לטפל בילד

אמא אומנה ותיקה: ״רציתי להגיד באמת, מה שקרה לנו את כל אחד באופן פרטי מצאנו מטפלים על הדרך שטיפלו בנו, זה גם משהו שמהאומנה לא מקבלים. העובדת הסוציאלית, מנחת האומנה מקבלת גם טיפולים וגם קורסים, היא מקבלת, אבל אנחנו 24/7 עובדים בהורות. אנחנו לא מקבלים ואנחנו שם כל יום עם הפצעים ועם הקושי ואף אחד לא מטפל בנו באמת. כאילו היא לפעמים אומרת: 'הו, זה באמת קשה'. אבל לא באמת מטפלים.״

שרונה: ״בעיניי בעצם הטיפול בכם הוא יותר חשוב מאשר הטיפול בילד כי אתם מטפלים בילד.״

אמא אומנה ותיקה: ״אנחנו צריכים את הכוח, אנחנו הכלי. אנחנו הצוות שצריך לטפל בילד ולעשות לו את השיקום.״

שרונה: ״זה בהחלט עוד עניין שצריך לעבוד בצוות.״

אמא אומנה ותיקה: ״רציתי להגיד, על אחד מהסרטונים שהקשבתי להם וראיתי שנתן לי טעם מאד משמעותי בשבילי, של בריאן פוסט. על כל הגישה שלו: על הטראומה ועל ה- Attachment (היקשרות) והאחריות שאת כאמא אומנה צריכה לקחת על המעשים שגם ככה ילד חווה עצמו כאשם וכדי להרגיש מוגן, כאילו צריך להיות כל-כך בשבילו בכל דבר. גם כשיש גניבות ויש שריפות ויש התנהגות אסונות. הוא צריך לדעת שזה קורה בגלל שאני לא הגנתי מספיק טוב עליך. וזה כל כך קשה להיות שמה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה.״

שרונה: ״את לוקחת 100% אחריות. זה נהדר.״

אמא אומנה ותיקה: ״כן.״