[00:00:00.000]
הדבר המרכזי שהיא צריכה – זה פשוט שילמדו אותה: לשים את היד, להרגיש את הדופק, הרי היא חצי רופאה כבר. כן רק צריך לתת לה סטטוסקופ (מחייכת). חשוב לעזור לה להבין מה היא חשה: עכשיו אני לחוצה, עכשיו קשה לי.

חשוב שהיא תבין על עצמה את הקשר: בין הסטרס שלי או הלחץ שלי או הדופק שלי. לא משנה כרגע מה המנגנון לזה שאני לפעמים קולטת אנשים בצורה שהיא עוצמתית מאוד.

יכול להיות שמישהו מדבר אלי בלחש, הוא מדבר אלי יפה ובגלל שאני בסטרס אני שומעת את זה בצורה אחרת וזה דבר ראשון. כאילו החושים שלי מקבלים קלט, הקלט הוא 1 אבל אני שומעת את זה 1 כפול 100 ואז בגלל זה, זה ה- Input ואז ה- Output שלי התגובות שלי הם 1 * 1000.

[00:00:59.900]
למה? כי אני מפחדת ואני צריכה לשמור על עצמי. אז זה המנגנון שמערכת העצבים וכל ההורמונים של הסטרס הם כאן (מסמנת עם היד גובה) הם לא פה הם כאן אצלה (מסמנת עם היד גבוה יותר). היא כל הזמן מוצפת היא כל הזמן מגיבה על דברים שלא היו ולא נבראו, או היו אבל היא מעצימה ועושה דרמה ועוד יותר בלופ.
לגבי כל הסיפורים והחוויות שלה: 2 דברים מה שאנחנו יכולים אחרי שנקשיב לצוות מה שאנחנו יכולים להגיד להם שאין כאן אמת או שקר בוא נעזוב כרגע את המציאות מה שחשוב לקבל זו החוויה שלה. זה לא עניין שצריך לבחון אותה – זו החוויה שלה, זו האמת שלה ופה לא לשלול את זה.

עכשיו השאלה: איזו תגובה

[00:01:59.900]
היא מקבלת? ובאמת אני מסכימה איתך שהתגובה לא צריכה להיות לעשות לה איזה שהיא חקירה. התגובה שהיא צריכה להיות זה 2 דברים:
קודם כל לקבל את החוויה, כי זה חלק ממנה לקבל אותה כי אם אני שוללת את החוויה אני כאילו שמה עליה X על התחושות שלה ואני שמחה לגביה… שהיא מרגישה ואומרת, מרגישה ואומרת ואסור לבלום את זה.
הדבר השני זה שלא ידברו איתה אם באמת האירוע היה והפרטים הטכניים. מה שצריכים לשאול אותה זה על החוויה שלה: החוויה הפנימית .. איזה תחושות יש לך בגוף איפה זה תפוס? יש סדרה של שאלות שאפשר לתת להם. אפשר גם להפוך את זה למשהו יותר מוחשי. אבל אני רגע מדלגת איזה רגשות ולאט לאט גם לפתח את לקסיקון הרגשות כי זה לא רק עצובה ושמחה.

[00:02:59.900]
כאילו ברגע שהיא תשמע מילים ותשמע שאלות אז היא גם תלמד לתווך לעצמה את החוויה.

הדבר השלישי זו המחשבה: איזו מחשבה יש לך על זה? בקיצור החוויה ה- experience שלה זה מה שחשוב ולא לעמת אותה עם המציאות כי זה מכניס אותה לדרמה מחדש. כאילו זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. … היא ילדה גדולה ויש לה יש לה תבונה פנימית שלה על עצמה, היא פרופסור (צוחקת) היא באמת באמת מכירה את עצמה. זה לא אומר שהיא הבן אדם היחיד שיכול לעזור. אז אני חושבת שגם אנחנו קודם כל אתם, אבל גם היא וגם אנחנו אני יכולה לעזור. וגם במקום החדש ברמה באמת של: “אני עכשיו מרגישה בטוח. עכשיו אני לא מרגישה בטוח. עכשיו אני מרגישה חצי.” פה שם.

[00:03:59.800]
או “אני לא בטוחה מה אני מרגישה עכשיו אני מרגישה מאוד בטוח”. צריך לאט לאט לדבר איתה בסקאלה כאילו בסקאלה כמו שיש בשעון באוטו של הטמפרטורה האוטו לא נוסע אז הוא באפס. אם הכל בסדר אז השעון של הטמפרטורה הוא באמצע ואם המנוע הולך להישרף…