הילדים שנמסרו, לא רק אלו שלא שרדו

ביום הזה, אני חושבת על הילדים שנמסרו.
לא רק על אלו שנרצחו, אלא גם על אלו שניצלו.
על הילד שאמא שלו מסרה אותו לידי זרים בלילה, בשקט, כי זו הייתה הדרך היחידה להצילו.
על הילדה שלמדה לשכוח את שמה, שפתה, ואת האנשים שאהבו אותה, כי שכחה שווה הישרדות.

רגע שבו הלב נעצר

מזה 14 שנים אני מלווה הורים ואנשי מקצוע בעולמות האימוץ והאומנה שילדיהם חוו ניתוק מוקדם.
בכל פעם שאני קוראת את הסיפורים המצמררים מהשואה, משהו בי עוצר וליבי נפער.
הפרידה בזמנו וגם ניתוקים שמתקיימים כיום לעולם אינם פיזיים בלבד, הם התקשרותיים, הם נוגעים בבסיס שעליו נבנה העצמי.

הקריעה שאינה נראית לעין

המחקר ברור: ילדים שאיבדו את דמות ההיקשרות שלהם, אם, אב, מי שהיה "הבסיס", לא רק סבלו מהיעדרם וממחסור המענים הפיזי שקיבלו מהם. ילדים אלו חוו קריעה בתוך ה"עצמי" שלהם.

ג'ון בולבי תיאר כך לפני עשורים: ילד שנפרד מהוריו עובר תחילה מחאה, אחר כך ייאוש, ולבסוף ניתוק רגשי. אדישות שנראית כהסתגלות, אבל מחירה משולם במשך שנים.
מה שנבנה בשנים הללו הופך למה שבולבי קרא לו "מודל עבודה פנימי", האופן שבו הילד לומד לצפות לקשר, לעצמו ולאחר.

במהלך מלחמת העולם השנייה אינספור ילדים הוסתרו. רובם עברו בין שלושה בתים ויותר.
כל מעבר, ניתוק, כל שם חדש, הם כאילו מחיקה, אבל לא באמת, כי הכל נצרב בגוף בכל גיל.
זיכרון שאינו תמיד מילולי, אלא גופני, תחושתי, כזה שממשיך לפעול גם כאשר אין לו מילים.

אהבה שלא נקלטת בגוף

הפרדוקס שקשה לעכל:
המסירה הייתה מתוך אהבת ההורה.
אבל גופו של הילד, עצביו, נפשו, לא ידעו את זה.
ילדים רבים גדלו עם סוד כפוי: "אל תגידי שאת יהודייה." זהות שלמה נמחקה כדי לשרוד.
הקשר עם המשפחה המסתירה היווה הצלה, אך בעיני הילד גם בגידה, כי האהבה הישנה לא קיבלה היתר להיות.
הם חוו: נשארתי לבד. העולם אינו בטוח. אנשים עוזבים.
ועוד לא דברנו על הזוועות: הרעב, הקור, אי הוודאות ומעל כולם חרדה ואימה קיצונית יומם ולילה.

כשאין למי לחזור

ילדים ללא "נמל בית": ישנם ילדים שלא הוסתרו בידי אחרים, הם שרדו לבדם לחלוטין.
ילדים שנאלצו לגנוב אוכל, ישנו ברחובות, התחבאו ביערות, חצו מדינות שלמות ברגל.
הם למדו מהר מאוד: רגשות הם מותרות. אמון הוא סיכון.
זו לא הייתה גבורה בלבד, זו הייתה הסתגלות קרה על חשבון התקשרות, שמחירה נפרע בבגרות, כשלא ידעו עוד איך לבקש עזרה ולקבל קרבה.

עוגן אחד משנה הכל

מה השוני בין אלו ששרדו עם צלקת לבין אלו ששמרו על הניצוץ של עצמם?
לפי המחקרים, ולפי מה שאני רואה שוב ושוב בשטח, זה כמעט תמיד אותו מכנה משותף:
מבוגר אחד. עוגן אחד. קשר אחד שהחזיק.
לא שלם. לא אידיאלי. אבל נוכח. רציף. אמיתי.
ילד שזכה, מצא או אימץ לעצמו ולו דמות אחת שביטאה בדיבור או בשתיקה, "אני כאן, אתה לא לבד", שמר על רכיב חיוני שקשה לשחזרו מאוחר יותר.
זה לא רק רגש, זה גם מסלול נוירוביולוגי שנשמר.

מילה אחת שמסבירה הכל

"ההפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות" (אלי ויזל)

זה לא סיפור מהעבר

ומעבר לחשיבות צריבת הזיכרון, הפקת הלקחים וההבנה שעלינו לשמור ולהודות על מה כל כך הרבה שיש לנו מחובתנו כחברה לשמור על בטחונם הנפשי של ילדים בכל מקום בארץ ובעולם.

למה זה רלוונטי כיום, ב-2026?

כי ב-7 באוקטובר 2023 ילדים שוב נחטפו מהוריהם.
כי בהרבה מקומות בעולם וכמובן גם בארצנו היקרה, חיים ילדים שרואים מלחמה מחלון ביתם.

כי בכל יום, גם ללא מלחמה בין עמים, יש ילדים החיים תוך פגיעה וניתוק בתוך קהילתם, בתוך ביתם.

הפצע לא הולך לישון. הוא עובר דורות.

מחקרים בתחום הטראומה הבין דורית מראים שצאצאים של ניצולי שואה הראו שיעורי PTSD גבוהים משמעותית, לא כי "ירשו" זיכרון, אלא כי גדלו ליד הורים שמערכת העצבים שלהם נותרה במצב הישרדותי גם כשהמציאות השתנתה.
ילד שנולד לאחר השואה נשא בגופו את מה שהוריו לא יכלו לבטא במילים.
זה מתבטא בדפוסי קשר, בהורות שביטא מול ילדיו, באופן שבו מתקרבים ומתרחקים וחוזר חלילה.

לא רק שבר, גם בנייה

אבל, ולזה אני חוזרת שוב ושוב, צמיחה אפשרית.
לצד הפגיעות, המחקר מגלה גם זאת: ניצולים רבים הראו הסתגלות מרשימה.
לא למרות השבר, אלא דרכו.
גבורה שקטה שבנתה חיים, משפחות, קהילות, מתוך הריסות.
לא "הכל בסדר". לא שכחה. לא מחיקה.
אלא בנייה מחדש, צעד אחד, קשר אחד, ביטחון אחד בכל פעם.

זה ההבדל בין הישרדות לבין ריפוי.
וזה בדיוק המקום שבו אנחנו פועלים היום כהורים, כאנשי מקצוע, כחברה.

השאלה שנשארת איתנו

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני שואלת אתכם:
מי היה ה"עוגן" שלכם בתקופה שהזדקקתם לו ביותר?

כתבו לי בתגובות, כי לפעמים זכרון קטן כזה מעיר בנו את הכוח שיש ברשותנו להעניק עוד לילד שמולנו וגם לילד שבתוכנו.

הכותבת: שרונה דוכנה

מלווה הורים וצוותים לפי מודל ייחודי עם תוצאות

מיזם האימוץ והאומנה | כוכב הקשר הבטוח
להרצאות ושיתופי פעולה, מוזמנים לכתוב לי בתגובות, בפרטי או בווטסאפ 0522-941146