אפשר להחזיר את הקשר למסלול
מה עומד מאחורי השתיקה, ואיך בכל זאת חוזרים לקשר - גם אחרי שנים שהדלת נראתה נעולה
במאמר הזה תביני למה "לדבר יותר" עם ילד ששקוע בטלפון בדרך כלל מרחיק במקום לקרב, ומה עומד מאחורי ההתנהגויות שהכי מפחידות אותנו כהורים. ותמצאי כאן גם את חמש השאלות שאני שואלת כל הורה שיושב מולי – אולי הן יעזרו גם לך.
וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם
כשהילד שם, אבל לא איתנו
לפעמים ילדים הולכים לאיבוד מול העיניים שלנו. אנחנו שם, והם לא. אנחנו מבקשות קשר, והם לא.
התחושה הזו – דלת סגורה, חומה בצורה, שתיקה שלפעמים הופכת לצונאמי – היא משהו ששורף בלב.
בשיחות שלי עם הורים אני שומעת את הכאב ואת הפחד, את התשוקה לצד השחיקה. אני נוכחת כדי להבין מה בדיוק נכון באותו רגע. אינני מחפשת את המילה הנכונה – למזלי קל לי להתנסח. ואינני בודקת אם אני ממשיכה לנשום – אני מתורגלת לכך. אני קשובה לאיזו אנרגיה האם (וכמעט תמיד אלה שיחות עם אימהות) זקוקה לה באותו רגע.
קיימתי מאות שיחות אישיות, ועוד מאות מפגשי קבוצה.
למדתי שכמעט כל אחת חשה שמה שעובר עליה חריג במיוחד. כמעט אף אחת לא מרגישה שהיא היחידה שיושבת עם התחושה הזו – רק שאף אחת לא מספרת.
הרבה מהשיחות האלה הן עם הורים לילדים בני 14 עד 20, ובעיקר בטווח 14-16 – הגיל שבו, אחרי שנים של התמודדות שוטפת ולעיתים קיצונית, הבית כבר מרגיש כאילו הוא מתפרק. אני פוגשת שם שני טיפוסים שונים לגמרי של ילדים: יש מי שמתפרצת שוב ושוב, כי המרחב איתה בטוח מספיק בשביל זה – ומוזר ככל שזה נשמע, זה מייצב את הקשר. ויש מי שכלפי חוץ הכל נראה בסדר, מרצה, משתפת פעולה – וכל הכאוס נשאר בפנים, בלי שום ביטוי.
אני שומעת את זה שוב ושוב: הילד בחדר, שעות של תקשורת עם חברים בטלפון או במחשב, וכמעט כלום איתנו. מסיעים, מאכילים, ועדיין שתיקה רועמת, או רוגז, ולעיתים ילד שפשוט לא מצטרף לארוחה המשפחתית. אבל חברים, מכל צד וכל כמות שיחה שתהיה, לא יכולים למלא עבור ילד את מקומו של הורה – הם לא הדמות שמווסתת אותו ומעניקה לו סמכות ועוגן, וזה בדיוק תפקיד ההורה. הפיתוי הטבעי הוא להגיב לניתוק שלו בניתוק שלנו – אבל זו בדיוק הטעות. גם כשהילד מסרב לקשר, איננו יכולות להרשות לעצמנו להיעדר.
אז איך יודעים אם מה שעובר עלינו דורש תשומת לב נוספת, ולא רק "עוד קצת סבלנות"? הנה חמש שאלות שאני שואלת כל הורה שיושב מולי.
זה מוכר?
שמתי לב שמי שהקשיבה לה עשתה כבר המון למען הילד. וכמעט בכל שיחה, בשלב מסוים, אני בודקת חמש שאלות:
- את פועלת לבד, או יש סביבך מעטפת?
- את חשה בודדה, חסרת אונים, ואולי אף יאוש שמתגנב?
- את עייפה מדאגות, מחוסר שינה, מטלטלה רגשית?
- את באמת מבינה את ההתנהגות כסימפטום, ואת הגורמים שמאחוריה?
- יש לך אבני דרך לפעולה, לתקופה הקרובה ולטווח הארוך?
כרגיל, אינני חוקרת – בטח לא בשיחה ראשונה. פעמים רבות זו שיחה שנייה, בפער של שנתיים-שלוש מהראשונה. משהו כמו שיחת "מה שלומך?"
מי שמזהה את עצמה בכמה מהשאלות האלה, טוב שתכיר גם את שתי הטעויות הנפוצות ביותר שאני פוגשת – כי הן בדיוק מה שגורם לניסיונות כנים ואמיתיים לא לעבוד.
מה באמת בונה קשר
אחת הטעויות הנפוצות שאני פוגשת: הורים שחושבים שקשר הוא תקשורת – כלומר מילים. אך בגיל הזה הילד לרוב פשוט לא פנוי למילים, ורוב המילים שכן נאמרות הן ביקורת על מה שהיה, ציפייה למה שיהיה, או הטפה. אנחנו לומדות שרוב מה שבאמת בונה קשר אינו מילולי כלל: נוכחות שקטה בחדר בלי לשאול "איך היה", צלחת של המאכל האהוב עליו שמונחת בלי מילה, הודעת טקסט קצרה – "חושבת עלייך" – במקום פסקה שלמה של שאלות. וכשיש מילים, המעטפת שלהן – הכמות, הטון, התזמון – חשובה הרבה יותר מהתוכן.
והטעות השנייה, שאני שומעת שוב ושוב: הנחה שגויה אחת – "כבר ניסיתי הכל." אך מהשיחות אני מבינה שזה כמעט אף פעם לא נכון באמת. לרוב יש עוד להבין – לא רק מה הילד עושה, אלא את המערכת שמאחורי ההתנהגות. וזה בדיוק המקום שבו הכי הרבה זמן, כוח ותקווה הולכים לאיבוד: כשאנחנו נלחמות בסימפטום בלי להבין את המקור. וזה, למרבה הנחמה, בדיוק המקום שממנו יש דרך חזרה.
יש דרך חזרה
ברוב המקרים האלה יש, ובצדק, עומס קיצוני ומחיר נפשי. ולכן, גם כשמישהי יודעת שהיא זקוקה לעזרה – היא לא חשה פנויה לכך. וזו בדיוק ההנחה שאני רוצה לערער: מסגרת נכונה לא לוקחת. היא מחזירה.
אחת המשתתפות במחזור הפיילוט של אורביט כתבה לי אחרי סיום ההכשרה: "חזרתי לראות את הילד שלי בעיניים טובות." זו בדיוק המשימה.
אני יכולה לספר נפלאות על מה שקורה להורים בתכנית ליווי מסודרת. אך לרוב זה פחות רלוונטי כרגע – לא כל משפחה יכולה להיכנס עכשיו להשקעה כזו של זמן וכסף. מה שכן אני יכולה להבטיח: תמיכה מובנית, גם בכתב, לאורך שבועיים, במקביל לשיעורים מדויקים לצרכים האישיים – זה בדיוק מה שיוצר מומנטום ושינוי, בלי להוסיף עוד עומס.
מי שעוקבת אחריי יודעת: אינני רק מכריזה שהרווחה שלנו כהורים היא מעל הכל – אני גם חיה כך, ומשתפת את כל הדרכים שבהן אני שומרת על איזון, או שבה אני שבה אליו. כן, גם אני לעיתים מאבדת אותו. למדתי לשוב אליו תוך דקות, שעות, ולעיתים יממה וחצי, בדרך בריאה.
אז אם את, כהורה או כאשת מקצוע, מחפשת שותפה שתעניק לך מסגרת וגם חופש, כלים וגם לגיטימציה, מרחב לחשוב וגם המון פרקטיקה – אני לרשותך.
כך מתארות זאת מי שכבר היו שם:
עזרה לי שלא לאבד את עצמי בתוך ההורות לילדים מאומצים ולתת את המיטב לילדיי. כאם מאמצת, באמת הדרכת ההורים הכי טובה שקיבלתי בחיים.
הידע שלה יקר מפז.
כשאני משוחחת עם שרונה אני מרגישה שהכוחות והביטחון חוזרים אליי לרגע, אני שוב נושמת! אני מסיימת כל שיחה איתה עם כלים משמעותיים ופשוטים ליישום.
מחזור הפיילוט הראשון של אורביט, ההכשרה שלי בגישת הקשר הבטוח, הוכיח את עצמו. ההכשרה מתקיימת מדי כמה שבועות, תמיד לקבוצה קטנה. לא כל מי שקוראת את זה מוכנה להכשרה שלמה עכשיו – וזה בסדר גמור. אבל את כן יכולה לדעת יותר, בלי שום התחייבות: אני זמינה לשיחה קצרה, טלפון או זום, לדבר על מה שאת עוברת – ולראות אם ומתי זה מתאים. לעיתים מפספסים רכבת אחת, ותמיד יש הבאה. השיחה היא הדרך הכי טובה לדעת מתי היא יוצאת.
מתי יתאים לך? אני כאן.
בקצרה
- קשר לא נבנה ממילים - הוא נבנה מנוכחות
- לא כל ילד שנאבק "מתפוצץ" כלפי חוץ - חלקם שקטים מבפנים, וזה לא פחות מטריד
- חברים לא יכולים למלא את מקומו של הורה כדמות מווסתת וסמכותית
- "כבר ניסיתי הכל" כמעט אף פעם לא נכון באמת - תמיד יש עוד להבין
- מסגרת נכונה לא לוקחת משאבים - היא מחזירה אותם
- יש דרך חזרה, גם אחרי שנים של שתיקה
שרונה דוכנה מייסדת מיזם האימוץ והאומנה ומפתחת גישת "קשר בטוח" 052-2941146
