"אל נא תאמר לי שלום" – אימוץ, פרידות ונוירונים
גילעד יעקבזן, בן 53. נשוי ואב לשניים. אומץ בארץ בגיל שלושה ימים. חבר הועד המנהל ודובר התנועה לזכויות מאומצים. פועל בהתנדבות בתחום האימוץ במישורים שונים, ליווי משפחות, הרצאות, כתיבת מאמרים, הסברה ופעילות ציבורית אחרת.
ב- 1970 הוציאה להקת Badfinger את השיר "Without you".
רבים מאיתנו מכירים את השורה הראשונה של הפזמון
"I can't live, if living is without you"
"אני לא יכול לחיות, אם החיים הם בלעדייך".
כמוזיקאי וכותב שירים בעצמי, אני יודע שרוב השירים בעולם נכתבו על פגישות ופרידות, רובן כואבות, חלקן כואבות עד מוות.
כנראה שיש עניין לילדים (וגם בוגרים), שאומצו, עם פרידות שכן חיי כולנו התחילו בפרידה. במאמר זה אנסה להסביר את העניין המיוחד שיש לנו, שאומצנו, עם פרידה.
בשביל החיים
רק אדם אחד מלווה אותנו ללא הפסקה כל חיינו, מלידתנו ועד מותנו. אנו עצמנו. אנחנו היחידים שהולכים ללא הפסקה בשביל של חיינו. שותפינו למסע על השביל מצטרפים, הולכים אתנו כברת דרך, חלקם קצרה, חלקם ארוכה וחלקם ארוכה מאד, אך בסופו של דבר מכולם ניפרד בשלב כזה או אחר. לעתים ביוזמתם, לעתים ביוזמתנו ולעתים בשל נסיבות שאינן תלויות באף אחד מאתנו. מעגלים של מפגש-מסע משותף-פרידה חוזרים על עצמם ללא הפסקה. הפרידה היא חלק מחיינו, חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית המשותפת לכולנו. יחד עם זאת, מערכות יחסים עם אנשים אחרים הן בבסיס קיומנו האנושי, וכך אנו מוצאים את עצמנו חיים בתוך מערכות יחסים עם אנשים אחרים, משקיעים את עצמנו בהן, ניזונים מהן ומזינים אותן, וכל זאת תחת ה"איום" המתמיד של הפרידה הבלתי נמנעת.
התרגלנו לחשוב שהמפגש הוא תחילתה של מערכת היחסים ושהפרידה היא סופה של מערכת היחסים, ארוכה או קצרה ככל שתהיה. האמת היא שמערכת היחסים מתחילה עוד לפני המפגש ומתקיימת גם אחרי הפרידה. תהייה, שאיפה, רצון, תקווה, כמיהה ועוד מחשבות ותחושות מאפיינות את הזמן שלפני המפגש, ומשפיעות על נקודת הכניסה שלנו למערכת היחסים ואף משפיעות על ההתנהלות שלנו בתוך מערכת היחסים. לאחר המפגש מתחילה מערכת היחסים להתפתח ולהתנהל.
כל המחשבות והתחושות שלפני המפגש פוגשות את המציאות ולעתים אף מתנגשות איתה. מנקודה זו מתקיימת מערכת היחסים בפועל, במציאות עד שהיא מגיעה לנקודה הבלתי נמנעת של פרידה, בין אם באופן יזום (על ידי אחד הצדדים) או כפוי (על ידי הנסיבות). מנקודת הפרידה והלאה ממשיכה מערכת היחסים להתקיים שוב במחשבה וברגש בלבד, בזיכרונות ולעתים גם געגועים. יתירה מזאת, התחושות והמחשבות שאנו חווים לפני המפגש ובמהלך התקיימות המערכת בפועל מלוות אותנו הלאה ואף משפיעות באופן משמעותי על מערכות היחסים הבאות. כלומר, כל מערכות היחסים שאי פעם היו לנו חיות בנו לתמיד, מלוות אותנו ומשפיעות על כל מערכת יחסים בה אנו נמצאים בכל רגע נתון. האופן שבו המוח שלנו פועל מכתיב את העובדה שכל חוויה נרשמת ונזכרת (בין אם בזכרון נגיש לנו או לא) ומשפיעה על ההתנהלות שלנו בעתיד, בעיקר בתחום של מערכות היחסים שלנו עם אנשים, על אחת כמה וכמה במערכות יחסים משמעותיות לנו.
אבל וטראומה בפרידות
כל פרידה בעל כורחנו ממערכת יחסים משמעותית לנו מלווה בתהליך של אבל, על חמשת שלביו הידועים (הכחשה-כעס-התמקחות-דיכאון-השלמה). לעיתים אנו עוברים את התהליך מהר ובקלות יחסית, לעתים לאט יותר ובכאב גדול ולעתים אנחנו "נתקעים" באחד השלבים ולא משלימים את התהליך למשך זמן רב. לאי ההשלמה של תהליך האבל יש השלכות והשפעות על מערכת היחסים הדומה הבאה שלנו ולעתים אף על מערכות יחסים מקבילות עם אנשים אחרים באותו זמן. בשל העובדה שפרידות הן בלתי נמנעות בחיים וכל פרידה משמעותית מלווה באבל ברמה כזו או אחרת, חשוב להשלים את התהליך בכל פעם. דבר זה יאפשר לנו להמשיך בחיינו ולהיכנס למערכת היחסים הבאה, או גם להתנהל במערכות יחסים קיימות במצב שיצמצם השפעות מזיקות של אי השלמת תהליך האבל. ישנם מקרים, בדרך כלל בנסיבות קשות, שהפרידה היא אירוע טראומתי כפוי שאינו מאפשר לנו להתכונן לפרידה. אירועים מסוג זה הם חוויה קשה ביותר שצריכה לעבור עיבוד מורכב וארוך יותר על מנת להגיע להשלמה. במצבים אלה אנו משתמשים בכל הכלים העומדים לרשותנו על מנת לעבד את הטראומה והפרידה, בתקווה להגיע למקום של השלמה ותנועה קדימה להמשך החיים. אחד הכלים המשמעותיים ביותר העומד לרשותנו הוא מערכות היחסים האחרות הקיימות ומשמעותיות בחיינו ובהן אנו נעזרים כמערך תמיכה על מנת לעבד את סיומה הכפוי של מערכת היחסים שנפסקה ואבדה באופן פתאומי.
מפגש ראשון – פרידה ראשונה
אחת ממערכות היחסים המשמעותיות ביותר בחיינו, והמשפיעה ביותר על כל מערכות היחסים שבאות אחריה היא זו שאנו נוצרים לתוכה, מתפתחים בה ונולדים ממנה ואליה. מערכת היחסים עם האדם שמביא אותנו לנקודת ההתחלה של שביל חיינו ומלווה אותנו על השביל בצעדים הראשונים שלנו עליו. כשאנו יוצאים מן הרחם ונכנסים לעולם אנו מכירים רק אדם אחד. למדנו להכיר אותה במהלך התפתחותנו ברחם, אנו מכירים את קולה, את הריח שלה, את קול פעימות הלב שלה ועוד. בצאתנו לעולם אנחנו "יודעים" את מי אנו עומדים לפגוש. אנו תלויים בה לגמרי להישרדותנו מכל בחינה שהיא. יתירה מזאת, אנו תופסים אותה כחלק מאיתנו או את עצמנו כחלק ממנה. במהלך החדשים הראשונים לחיינו (כשנה וחצי) נלמד בהדרגה לתפוס אותה כמישהו נפרד מאיתנו, וכתוצאה מכך גם את עצמנו כנפרדים ממנה (נפרדות). תפיסה זו תאפשר לנו להתחיל את מערכת יחסים שלנו עם העולם וכל מי שנפגוש בו לאורך הדרך.
במהלך השנה הראשונה של מערכת היחסים הזו אנו בונים את התבנית או "מודל העבודה" שלנו במערכות יחסים רגשיות משמעותיות (דפוס היקשרות), שישמש אותנו כל חיינו. במהלך השנים הראשונות אנו יוצקים לתוך תבנית זו את ה"בטון" שיהווה את היסודות לבניין מערכות היחסים שלנו עם אנשים אחרים לאורך חיינו. מערכת יחסים טובה עם אותה דמות בתקופה זו "תצבע" את מערכות היחסים הבאות שלנו באותם צבעים. הפרעות, שיבושים ותקלות במערכת יחסים זו ישפיעו גם הם באופן מתאים על מערכות היחסים הבאות שלנו. תקופה זו היא קריטית לאופן שבו אנו תופסים וחווים מערכות יחסים משמעותיות לאורך חיינו.
אימוץ – לא כל הסיפור
כאשר אנו מדברים על אימוץ, המילה עצמה יכולה לבלבל אותנו. אימוץ הוא הפעולה שעושים ההורים החדשים של אותו תינוק/ילד כדי להעניק לו את שחסר לו באותה נקודת זמן שבה פגשו אותו. משפחה לתמיד. דמויות מטפלות קבועות המספקות לו את צרכיו באופן מתאים ותומכות בהתפתחותו מאותה נקודה והלאה. פעולה זו מגיעה לאחר שהתינוק/ילד כבר חווה חוויה/חוויות שהשפיעו עליו ועל התפתחותו עד אותה נקודה. התינוק/הילד מגיע לנקודת האימוץ עם היסטוריה של ניסיון שמשפיע עליו גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. ישנה חשיבות עצומה להבנה של התהליכים האלה כדי שנוכל לסייע לתינוק/לילד בבנייה של "תמונת עולם" שתאפשר לו התפתחות תקינה וחווית חיים אחרת מאשר הייתה לו עד כה.
הראשונה ואחת המשמעותיות מבין החוויות הראשונות, היא הניתוק הבלתי הפיך של התינוק מאימו יולדתו. הסיום הפתאומי והכפוי של מערכת היחסים הזו היא אירוע טראומתי ללא ספק והשפעותיו יכולות להיות ארוכות טווח, בעיקר בגלל חוסר היכולת של תינוקות לעבד אירועים מהסוג הזה. בעתיד, הקרוב והרחוק, טריגרים שמזכירים למוח את האירוע הזה עלולים להתניע תגובות שנחוות ברמה ההישרדותית. היעדר היכולת לסווג את האירוע כאירוע עבר, גורמות לתינוק/לילד ואפילו לבוגר לעתים, לחוות ניתוקים/פרידות פתאומיים כאירועים מסכני חיים ממש. כל זאת, מבלי לזכור את האירוע עצמו. חוויה זו היא קשה ביותר לחווה אותה ומאד מתסכלת בשל העובדה שאין זכרון ממשי של אירוע שאליו ניתן לייחס את התחושות הקשות.
מאומצים רבים מושפעים גם מפרידות וניתוקים חוזרים ונשנים במהלך החודשים והשנים הראשונות בחייהם. אירועים אלה, בנוסף להשפעה הטראומתית, משפיעים גם על דפוסי ההיקשרות. תינוקות וילדים שחווים מערכות יחסים משמעותיות שמתחילות ונגמרות באופן פתאומי (מעברים רבים בשנים הראשונות) עלולים לפתח דפוס היקשרות לא תקין ולא בטוח. הדבר בא לידי ביטוי באופנים שונים. בין היתר, ניסיונות לשלוט על הסביבה ועל מערכת היחסים על מנת למנוע את הניתוק והפרידות (גם אם הן קצרות והכרחיות) על ידי מחאה, מניפולציות ועוד. מצבים אלה מאופיינים ברמה קבועה של חרדה במערכת היחסים. תגובה אפשרית נוספת היא הימנעות מהיקשרות אמיתית על מנת להימנע מכאב הפרידה והניתוק. כל תינוק/ילד מפתח את ה"אסטרטגיה" הייחודית לו על מנת לשמור על עצמו במצבים האלה. החשוב ביותר להבין הוא שכל ה"אסטרטגיות" הללו מפותחות ומתקיימות באופן לחלוטין לא מודע ונתפסות על ידי המאומץ כחלק מאישיותו כשבעצם הן תגובות הישרדותיות הגיוניות לחלוטין לאירועים מאד מוקדמים בחייו שהוא פשוט "לא זוכר" אותם.
"Without you" – יוצרת ומבצעת להקת Badfinger
סיכום
אז בפעם הבאה כשאתם עומדים למול מישהו שאומץ (ילד או בוגר) שמגיב לפרידה או ניתוק באופן שנראה לכם מוזר, מוגזם, לא פרופורציונלי להתרחשות, הדבר החשוב ביותר הוא להבין. להבין שה"חיווט" הנוירולוגי שלהם לא מגיב לאירועים כמו שלכם. בעוד אתם חווים עצב, כאב או אכזבה גם אם עמוקים ביותר, קשה להשוות את התגובה לחוויה שלהם. המוח שלהם שבנה את עצמו על בסיס הניסיון המאוד מוקדם, מפרש את האירועים כסכנה של ממש!!! גם אם הם עצמם לא ממש מודעים לעניין. ברגע שמבינים את זה, התגובה לא נראית כל כך מוזרה ולא פרופורציונלית.
אז מה אפשר לעשות?
גם כאן העניין מתחלק לילדים ובוגרים. לבוגרים שמגיבים באופן קיצוני לפרידות וניתוקים מומלץ להתחיל לחשוב ברצינות על טיפול בטראומה המוקדמת. שיטות כמו CBT, EMDR ועוד יכולות להניב תוצאות טובות מאד ולהקל מאד על התסמינים ולשפר את היכולת להתמודד עם אירועים מהסוג הזה בלי "לאבד את הצפון". הכאב הקיצוני אינו הכרח המציאות. זו לא האישיות שלכם אלא תגובה נורמלית לאירוע לא נורמלי שהתרחש בתחילת החיים ושפשוט אינכם זוכרים אותו. המוח זוכר והוא גם יכול (עם קצת עזרה) להשלים את העיבוד של האירוע.
אצל ילדים, לדעתי, החשוב ביותר הוא הבנה של הגורמים לתחושות ולהתנהגויות שבאות בעקבותיהן. כמו שאמר בריאן פוסט "ילדים מפוחדים עושים דברים מפחידים". הבנה, תיקוף והכלה של התחושות הם קריטיים להקלה של החוויות הקשות.
בנוסף, עקרון הפלסטיות של המוח מלמד אותנו שכמו שהמוח "למד" ו"חיווט" את עצמו על בסיס החוויות המוקדמות הקשות, הוא יכול גם "לחווט" את עצמו על בסיס חוויות הפוכות וטובות בגילאים המוקדמים. תיווך של חוויות פרידה, הדרגה של פרידות וחזרות, תמלול ותיקוף של התחושות בזמן אמיתי, יצירת בסיס קבוע ואמין להיקשרות, כל אלה ועוד יכולים ללמד את המוח מחדש שהעולם (והמבוגרים שבו) יכול גם להיות טוב ובטוח לנו ושפרידה, גם אם היא עצובה וכואבת, אינה מסוכנת לנו באמת, אלא חלק מחוויית החיים האנושית של כולנו.
ומעבר לכל זה, "הזמן עושה את שלו ומביא מזור לכל שכואב" (אברהם טל).
גילעד יעקבזן, בן 53. נשוי ואב לשניים. אומץ בארץ בגיל שלושה ימים.
חבר הועד המנהל ודובר התנועה לזכויות מאומצים.
פועל בהתנדבות בתחום האימוץ במישורים שונים, ליווי משפחות,
הרצאות, כתיבת מאמרים, הסברה ופעילות ציבורית אחרת.
דוא"ל giladadoption@gmail.com
3 סרטוני וידאו עם גילעד, אפריל 2014 על אימוץ, הורות, היקשרות, שייכות וזיהות: "ארבעת המפתיחות להבנת אימוץ" לצפייה הקליקו