חזון משפחתי גירסת תשפ"א
המסע שעוברים הורים וילדים עד האימוץ טומן בחובו סיפור בלתי רגיל
מוליד משפחה עם מאפיינים ייחודיים.
מאת שרונה דוכנה, מייסדת מיזם האימוץ והאומנה, אמא שאימצה
המדריך: חזון משפחתי לשנת תשא'פ ממתין לכם במורד העמוד
המסע שעוברים הורים וילדים עד האימוץ טומן בחובו סיפור בלתי רגיל המוליד משפחה עם מאפיינים ייחודיים. ההורים מגיעים עם כמיהה טבעית ולילדים מצידם רצון לחוש ‘רגילים’. כמו ש- Waze מתריע על מסלול חדש, גם עלינו לחשב מחדש גירסת חזון. קדימה לעבודה.
כשיש לי תמונה בראש אני מצליחה יחסית בקלות להפוך אותה לחלק מחיי. כך היה כשרציתי להפוך לאם ואחר-כך כשחיפשתי לנו בית, סמוך למגרש כדורגל, כמובן. לכולנו היתה “תמונה” בראש בתחילת מסע האימוץ שהחל טרום הפניה לשירות למען הילד. רגע אחרי המחשבה על אימוץ, מגיחים החיים לאוויר העולם. האם התמונה שחזינו מתממשת במלואה? בחלקים? או אולי שונה בתכלית?
הורות כמו כל מערכת יחסים דורשת כּיול מחדש של תמונת החזון הראשונית. הציפיות שיש לנו מעצמנו כהורים ומהילד שלנו לרוב אינן תואמות את המציאות, בעיקר כשניצבים בפנינו אתגרים. כדאי להתאים את החלומות למציאות. להתאים אין משמעו “להנמיך”. אם נחוש ויתור, נשאר במלחמה פנימית ביננו לבין עצמנו וביננו לבין הילד. בראנו את המשפחה שלנו כדי לחיות בשלום. בחרנו להיות הורים לא רק כדי להעניק, אלא גם כדי לגדול. להניח לחלום זו אינה כניעה. ניסוח החזון המשפחתי ברמה שנתית יכול להיות מהלך מעודד ומחזק לנו ההורים ולילדים בוודאי.
כשהייתי נשואה
היה ברור שיהיו לנו ילדים. אפילו הכנתי שמות. ידעתי שיהיו לנו ילדים פרי בטני ואחרים שנאמץ. גרנו בזכרון יעקב בבית עם גג אדום ובוסתן קטן. חלפו השנים ונשארתי לבד בבית ובבוסתן. ככל שחלף הזמן חשתי שפחד מציף אותי כשהרהרתי על אימהוּת. קודם כלל לא היה לו מקום בתוכי. חקרתי, עיבדתי, ציירתי, כתבתי ובדקתי באופן “מעשי” את כל הדרכים הראויות להפוך לאם. אפילו הייתי “קצת בהיריון”. במהלך סדנת מנדלות כשמוסיקה מרגיעה ברקע הרגשתי שאני יכולה לעשות ‘את זה’. אחרי שהפחד ואני ניהלנו שיחות לילה נוקבות הבנתי שיש בי את הכוחות להסכים להיות “אמא”. (אימא’לה…לפעמים זה מפחיד).
“מה זה משנה מאיפה יגיע הילד שלך” אמר אבא שלי בעודנו יושבים על ספסל מול הים המלוח. הוא מתבונן אל האופק ואני אליו. אמא מצידה הבטיחה: “אהיה לך רוח גבּית”. מצוידת בציור צבעוני, חזון ברור ותחושת “אני יכולה” הפכתי לאמא תוך 12 שבועות. פרק זמן אינטנסיבי בו עברתי את כל השלבים הנדרשים כדי להיות הורה מאמץ ילד בישראל.
ההכנות הפנימיות
לא רמזו על מה שעומד לקרות. שיחות פרטיות וסדנאות אינן יכולות להכשיר אדם לתפקיד. העבודה הפנימית עיצבה בתוכי את הקולות: “אני יכולה!” “הוא יכול” “אנחנו יכולים ביחד!!!”.
היו פעמים בהם לא ידעתי איך נצלח נהרות גועשים, איך נעבור דרכם מבלי להישטף בזרם. העבודה בתוכי בין הסערות שהיו בבית שלנו הממוקם ביבשה תירגלה אותי “להיות נוכחת” ברגע הזה. איך זה עובד?
להיות נוכחת במלואי ברגע הזה: לשמוע את הצעקות, לחוות את המצוקה שלו ושלי, לנשום, להתבונן בו, לדאות מעל הגלים וללחוש בתוכי: ‘Love, Love, Love’. לא די באהבה במשפחות שלנו, אך קסם הלחישה עובד!
הטעויות
ראיית העתיד אינה נוסחא מוצלחת. הצעתי היא שתלמדו לתבל את החזון ברגש ובעיקר לחיות אותו כבר כעת כאן ועכשיו. (זוכרים את ‘הסוד’? אז זה לא סוד! מדובר ב-למגנט רגשית).
אם אני רוצה ‘שמחה‘ בחיי – החזון אינו להסתפק בלדמיין (לראות בעיני רוחי) אותי שמחה ולבצע צעדים קונקרטיים. כדי לממש כל חזון ובודאי משפחתי מומלץ ‘לראות’ אותי בתסריט פרי דימיוני ולצבוע אותו ברגש המיוחל.
שמחה, או כל רגש (והוויה Being) אחר אינה תלויה באחר, במימון, במצב חיצוני (חופשה), בגודל החדרים בבית ומצבנו הכלכלי.
החזון המשפחתי – הוא הקשבה למה שבאמת חשוב לכל אחד מבני המשפחה ומשתנה בתקופות שונות.
שיחת החזון המשפחתית לא אמורה להיות בומבסטית. היא לא חייבת להתקיים לקראת שנה חדשה/ יום הולדת, אלא יכולה להיות מעין טקס סיום יום:
טקס יומי:
מה עבד/ היה לי טוב היום? למהדרין לפחות שלושה דברים. (ילד וגם הורה שותפים לתרגיל).
מה אני רוצה שיקרה השבוע?
מה הצעד שאני לוקח על עצמי?
לקבלת מדריך: חזון משפחתי הקליקו על התמונה
בדרך כלל הסתפקנו בסעיף הראשון במטרה לשים את הפוקוס על הטוב. יש לכך גם השפעה מייטיבה על חיווט המוח. כהורים אנחנו לא יכולים לסמן טביעות רגל ולצפות שילדינו יפסעו בהם. אנחנו יכולים להיות שם לצידם בדרך שיבחרו.
המצפן שלנו
“אין מדובר ביגון רגיל שלכשעצמו הוא מחריד, נורא…משנה חיים. אנו עוסקים ביגון טראומטי: “מצב בו תסמינים של טראומה משבשים את יכולת הילד או ההורה לנהל תהליך יגון רגיל“. ד”ר ברנדה מקרייט, “אימוץ מה שעליך לדעת”
נקודת המוצא של כל ילד שהגיע לאימוץ ורבים מההורים שאימצו הוא יגון ואבל. הילד עוד בהיותו עובּר ברחם אימו ‘תוכנת’ להגיע לזרועותיה, לינוק ממנה ולגדול עימה. גדולה ככל שתהיה הפגיעה שחווה בנוכחות הוריו הביולוגים, משאלת ליבו הטבעית היא להישאר עם הוריו גם בצל החסך והאלימות. ההגעה למשפחה המאמצת יכולה להוות עבורו מהפך רגשי וכניסה לעולם בו יש קבלה, קירבה, אמון וביטחון. חשוב לזכור שבדלת הכניסה לבית הילד אינו מוסר דרכון רגשי ואף אדם לא יוכל למחוק מדרכונו את החוויות שעבר. התחושות הקשות יוצרות בקרב הילד פנטזיות אדירות בהתייחס לעברו ואף לגבי עתידו. הילד חי עם המשפחה האוהבת, אך בתוכו מתבשלת תחושת היגון על אש נמוכה או גבוהה.
המסע שעוברים הורים בדרכם להורות טבעית הינו מטלטל. לעיתים הבחירה באימוץ נולדה מכורח או מפנטזיה ‘להציל ילד’. ההורים המאמצים מקבלים את הילד בזרועות פתוחות ונירגשות. בחלומם הראשון דמיינו שזרועות אלו יחבקו תינוק המקרין חזרה אליהם את חיוכם הגנטי. קבלה ועבודה עמוקה לנוכח האבל ההדדי יפנו מקום לציור חזון משפחתי מעודכן, אמיתי, ריאלי ומאפשר. התעלמות מהרגשות המורכבים עלולה לבעבע וליצור כתמים נוזלים על הציור החדש.
כשזה לא מצליח
השיחות על חלומות ומטרות יכולות להסב לי במקרים מסוימים גם אכזבה. אני משתפת ומקבלת תגובה הפוכה. אני בודקת: אולי אני בעצמי לא מאמינה בשינוי. אוף. אולי העברתי לנער תחושה של “חוסר אמונה”. התגובות שלו לחזון שלי מבטאות עבורי לא מדד להצלחה, אלא מסר “ממי, חשבי מסלול מחדש”.
בנוסף “קיימת” המשפחתיות הפנטסטית. כל אחד נושא זאת בראשו. …לרובינו ההורים המאמצים יש תקוות וחלומות איזה מין הורים חשבנו שנהיה. תמיד חשבתי לעצמי שאהיה ההורה המוצלח ביותר שהתהלך על פני כדור הארץ, אני חושבת שכל אחד מילדי יאמר לכם שאינני כזו. אינני מתעללת, אינני אלימה, אך אני חושבת שישנם הורים שעושים מלאכתם טוב ממני, למרות שאני מאד משתדלת.
ד”ר ברנדה מקרייט , “אימוץ מה שעליך לדעת”
חזון אישי-משפחתי
הגישה המורכבת מ-8 שלבים. וכוללת הפיכת ח’ החלום לחזון, איתור הזהב בכל אחד ושלבים נוספים ביניהם: לעבוד בצוות – לא להיות לבד. מיצאו בני משפחה, חברים, מחנכים, מטפלים שותפים למסע. בהשראת הספר “גלגל הצמיחה” לפני חקירת ה- Why יש את הצוות שלנו – המשפחה והמעטפת. חשוב שהצוות ידע לעבוד היטב ביחד, אחר כך נגדיר כיוון, את ה”למה”. בנוסף, כדי שנוכל לחיות ביחד עלינו לקבלו As Is. הקבלה הזו שלנו את הילד/ה היא בעיני חומרי היסוד לבניין שאנו מתכננים לבנות ולעצב במהלך חיינו.
בכדי שנוכל לקבל את בני משפחתנו כפי שהם – עלינו לקבל את עצמנו כהורים. כשאנו מקבלים את עצמנו, ללא שיפוטיות, ללא ריצה בלתי פוסקת אחרי מטרות ומשימות, אנו מאפשרים גם לילד שלנו “לקבל את עצמו – כפי שהוא/ היא”.
אין תפקידנו לתקן את הילד ול’יישר’ אותו לסטנדרטים חיצוניים. תפקידנו ללמוד ולהשתנות בעצמנו לנוכח המציאות החדשה והדינמית. המוח שלנו הוא פלסטי (בעל יכולת שינוי), משמע אנו נצמח ואולי מכאן גם נוכל להשפיע (לא לשלוט) על הילד, לטובה נקווה. הטראומה שעבר הילד בינקותו אינה חוויה דמיונית. פגיעת התקשרות משפיעה על התפתחות ותיפקודי המוח ועל חוסנו. לטראומה השפעה גם על מערכת העצבים לרבות עצב הואגוס האחראי על הבריאות והאיזון שלנו. אם כך לדעתי,
החזון שלנו הוא: לעצב מערכת יחסים בטוחה ורגועה. להביא כל אחד למימוש מלא.
באופן מעשי: דאגו להפגת מתחים ונהלו בחוכמה טריגרים למשברים. במקביל פעלו כדי ליצור קירבה ואמון. שימו לב למבע הפנים שלכם (מסר כועס/ מזלזל/ מיואש יקפיץ את האמיגדלה-מערכת ההתראה). הקדישו לשפת הגוף שלכם בהתנהלות עם הילד בעיקר בעת משבר. השקיעו באקלים מאפשר ושמח. האפשרויות מגוונות: אם דרך חוויות בחוץ, מגע חיבוק/ עיסוי, מוסיקה נעימה, סיבוב הליכה משותף וקיום בילויים גם אם אירע משבר מספר שעות קודם.
בהקשר טראומה ומערכת העצבים אני ממליצה להתוודע אל תיאוריות הפוליווגל, סטיבן פורג’ס
המשימה העיקרית שלנו כהורים במסגרת החזון המשפחתי גירסה #2 היא לסייע לילדינו בפיתוח מיומנות לויסות רגשי עצמי, רקימת מערכות יחסים בריאות, יציבות וארוכות טווח, לקבל את עצמם ולהיות מי שהם. מי שהם משמע להרגיש, לחוש, להתבטא מבלי לנסות לרַצוֹת חלום של הורה/ מטפל או מורה. כך גם אנו כהורים נהיה מי שאנו, תוך כדי הבנת הצורך בהורות בלתי רגילה, מותאמת, חומלת ומלאת חזון, חיה ברגע זה.
שרונה דוכנה, הורה יחידני, אימצה ילד גדול, מייסדת מיזם האימוץ והאומנה – מרכז הדרכה מקצועי
טלפון 0522-941146
אתר: AdoptionWisdom.com פייסבוק: מיזם האימוץ
להורים, בוגרים ומטפלים מוצעות: הדרכות חינמיות, Ebook, קורסים ומועדון שנתי
חוסן משפחתי
ה-מתנה למשפחה לשנת תשפ'א
לעקוב אחרינו ברשתות
לקבל ניוזלטר במייל
רוצים להשפיע לטובה? שתפו. תודה!
0522-941146
שיחות ומסרונים בימים א’-ה’
12:30-16:30
Email Programs@AdoptionWisdom.com