ותארו לכם שהעיגול הירוק נתקע. הצליח להקיף חצי עיגול וזהו! נעצר. ‘אוף’ אתם אומרים בליבכם ‘משהו דפוק! נו.. (אתם מזרזים) תמשיך כבר..’ והעיגול הירוק לא זז! אולי הקובץ גדול מידי, אולי אין תקשורת.. לא זז! עכשיו אתם כבר ממהרים. התכוונתם להמשיך ולכתוב לדבר או לעשות משהו אחר והעניין הזה לא מתקדם. אחדים מכם ימשיכו הלאה בלי להקדיש לכך תשומת לב רבה מידי, ישלימו עם התקלה ויחזרו אליה מאוחר יותר, ואחדים מכם יתעצבנו , יקללו, ויאשימו את המכשיר את האינטרנט ואת כל העולם ואשתו – ‘מה בסך הכל רציתי..? להעביר תמונות ואני מבזבז/ת על זה יום שלם.. מעצבן!’

עכשיו דמינו את יונתן. ילד בן חמש שהגיע אליכם לאומנה. היום נכנס בפעם ראשונה לביתכם. כבר פגשתם אותו בבית הילדים או במשפחת האומנה בה שהה בחצי השנה האחרונה, התרשמתם ממנו שהוא ילד מפותח מקסים חייכני , ילד יפה עם עיניים חומות גדולות , מסופר קצר (רק שורשי השער נראים על ראשו) ויש לו מבט חצי עליז חצי חשדן ושפתיים שלפעמים צוחקות ולפעמים קפוצות.  אתם כבר הרגשתם אליו משהו וקיבלתם החלטה להעניק לו בית. קצת מכירים את סיפור חייו והרבה מאוד מכירים בצורך שלכם להעניק למישהו  – בית. משפחה. אתם מגיעים לאומנה חדורי רצון טוב, יש כבר ילדים בבית, אתם במצב כלכלי סביר ואתם פנויים להעניק מעצמכם לילד שזקוק למשפחה.

אתם לוחצים על send והעיגול הירוק מתחיל לרוץ. רץ רץ רץ ונעצר….

זולת עצמי

המושג זולת עצמי מוכר לכל מי שלמד פסיכולוגיה, טיפול, הדרכת הורים. מושג זה לקוח מהגישות הדינמיות המתייחסות  ליחסי אובייקט (ד. וויניקוט. ביון. קוהוט ועוד). ג’ון בולבי בתיאוריית ההתקשרות, מדגיש את בניית הקשר הבין אישי ראשוני (היחסים הנרקמים בין הילד למטפל) כבסיס להרגשה בטוחה ולחיזוק הרגשת השייכות.
זולת עצמי הוא האדם שלוקח אותנו בפעם הראשונה לידיו עם לידתנו, ומעביר לנו תחושת ביטחון שהוא רואה אותנו, מקשיב  ומזהה את הצרכים שלנו. הורה אמפטי.  מדריך המתווך לנו את העולם סביבנו. אנו פונים אליו בזמן שחסר לנו, התקלקל משהו, כשאנחנו מאוכזבים או חווים קושי.  כאשר אנחנו רוצים לחלוק הרגשת שמחה , או הצלחה.
זולת עצמי הוא מושג / אדם מוחשי ותודעתי.  

אנו נולדים למשולש: גבר אשה צאצא.  הדמויות חיות עמנו. מיוצגות בתוכנו. נעדרות בחיינו. מתות בחיינו. הדמויות האלו העניקו לנו נראות. מקום בעולם. הן אלו שלצידנו כשאנו עוברים במעגלי החיים (ילדות נערות בגרות הורות סבתאות מוות).

נחזור ליונתן….

עם מה הוא הגיע אליכם ? מי טיפל בו. אהב אותו (ואוהב אך לא נוכח…) מי טיפח את היכולות שלו דאג לו שמר עליו..? מי הטביע בו את ההרגשה שיש לו / או אין לו מקום בעולם… מי הם הזולת עצמי שעמו הוא מגיע אליכם.

אולי זה המבחן הראשון של ההורה האומן – להפוך להיות זולת עצמי מיטיב ובטוח. כזה שאפשר להאמין לו שידאג, ישמור, יקשיב, יטפח, יתווך, יעזור כשצריך.  יונתן מצידו אינו עסוק במה שיעסיק אתכם ההורים. לו יש הורים. הם יחזרו עוד מעט וייקחו אותו אליהם הביתה. הוא גם נפגש איתם אחת למספר שבועות. מרגיש אותם. מריח… שומע.. יונתן לומד שעכשיו יש בחייו עוד  אנשים מבוגרים, והוא צריך למקם אותם בתוכו. לזהות איך לשלוח אליהם את התמונות .. אולי הוא לוחץ על send  והעיגול הירוק רץ רץ והתמונה נפתחת, ואולי העיגול רץ רץ ונתקע… בינתיים אצלכם – זה אותו דבר רק הפוך! תפקידכם לפתוח את התמונות. לעזור ליונתן לשלוח  או לקבל ולהצליח במשימה הזו עד תום.

התקשרות (היקשרות)

Attachment – הוא הקשר אותו  מפתח הילד לאמו  ואביו.
Bonding – קשר הטיפול ההורי – הוא הקשר אותו מפתח המטפל (caregiver) לצאצאו.
עם “הולדת” ההורות מופעלים האינסטינקטים להעניק לרך הנולד הגנה וביטחון: הגנה פיזית וביטחון רגשי (ג’. בולבי).

על בסיס אינסטינקטים אלו מתהווה הקשר הייחודי בין הורים וילדים ושייך אך ורק להם. כל קשר שייווצר בחיינו – חברים בני / בנות זוג ילדים שלנו – כבר יהיה אחרת. לא רק משום שידרשו מאיתנו מיומנויות ותפקידים אחרים, אלא משום שכעת אנחנו ממוקמים בפאה אחרת של המשולש, ועמדתנו כלפי עצמנו, בתוך המשפחה, החברה – יהיו תמיד צעדים ראשונים אותם עלינו ללמוד לעצב ולגדול איתם מחדש.

יונתן!

יונתן מסתכל עליכם ומחייך. הוא אוחז בידיו משחק צעצוע שקניתם לו. מתלהב מהאורות שהוא מפיק ובוחן אותו מכל צד. הבה ניכנס עכשיו בזהירות אל תוך מאגר הידע שלו (המפה הקוגנטיבית) הקשור לבסיס ההתקשרות וקשר הטיפול ההורי שזכה לו, ומה שעבורו – מקום חדש.
מתנות. משחקים. אנשים חדשים.  החוויה/הזיכרון כבר נמצאים. מחברים אותו לרגשות לא מודעים  שכבר הופיעו בעבר.  יונתן מרוכז בעצמו ובצעצוע. הוא מתמלא בסיפוק רגשי.  מחייך.. מדבר…משחק.

ההתקשרות של הילד להורה/זולת עצמי, מלמדת אותו להביע רגשות. חסימה של הביטוי הרגשי מלמדת אותנו לעבור לשפה אחרת: שפה של משחק play ) – ביטוי של העולם הפנימי וזה שנקלט מבחוץ) שפה של התנהגות. שפה  של גוף. אנו לומדים למתן את הציפיות שלנו מהזולת על מנת שלא נתאכזב. לומדים להימנע מתקשורת. ממגע. לומדים להסתגר. עכשיו יונתן מחזיק את הצעצוע ושמח עד הגג… עכשיו בדיוק חשוב לעגן בתוכו את שפת הרגש. לשוחח איתו בעיניים. לחייך. לכוון. לחזק. ליצור עמו את הקשר הבין אישי שאולי נחווה בעבר כאכזבה, וקשור לאיבוד הדמות ההורית, או פחד, או חרדה בלתי מוסברת (טראומה). כאן בדיוק מתחיל המאבק על האמון והקניית הביטחון.

הזדהות השלכתית

הזדהות השלכתית הוא אחד המושגים היותר מורכבים בקשרים בין אישיים ואסביר אותו כך: השלכה: הילד עושה משהו שגורם לאמו להרגיש רע. הרגש מתהווה לכעס. האמא כועסת על הילד.

היא “משליכה” על הילד שלה את הכעס שלה. הילד קולט את הרגש של אמו. מזהה את הרגש המושלך עליו ככעס. הילד מפרש את הכעס עליו שהוא עשה משהו לא טוב. הילד מזדהה עם הכעס של אמו עליו בדרך של – להרגיש אשם.  

דוגמה מורכבת יותר להזדהות השלכתית העולה ממקום לא מודע. האבא ביקורתי באופן עקבי כלפי בנו. ילד: ‘אבא אתה גדול וחזק ואני הכי רוצה שתאהב אותי. אני עושה הכל להתקרב אליך שתראה כמה אני טוב. הנה אני מתקרב אליך.. אז למה אני נעשה מתוח מאוד ? מתחיל לרעוד והכל נופל לי מהידיים..’  הילד מזדהה עם מה שהאב מרגיש כלפיו באופן לא מודע.  הצורך שלו להתקרב לאב מתגבר, וכשהוא מתקרב לאב – הוא מגיב למה שהוא יודע שעלולה להיות התגובה העקבית של האב כלפיו – ביקורת! 

דוגמה נוספת של הזדהות השלכתית כאשר הביטחון ביחסים גובר על הביקורת: האמא אמפטית מאוד כלפי בתה אך גם ביקורתית כלפיה. היא תעיר לבת על חוסר הארגון שלה בכעס אך גם תהיה רגישה לרצונות ולצרכים של הילדה. הילדה קולטת את הכעס אך במקום להרגיש שהיא לא בסדר, היא תזדהה עם יכולתה של האם “לראות” “להרגיש” את הצרכים שלה, ותפרש את הביקורת המופנית כלפיה למקום של – אמא מאמינה שאני מסוגלת ולכן אני מאמינה בעצמי שאני יכולה לסדר את החדר לבד.

עכשיו נחזור ליונתן….. הילד עם העיניים החומות ששער ראשו קצוץ עד שפדחתו נגלית עירומה. הילד ששפתיו מחייכות וקפוצות. הילד שאין אנו יודעים איזה ‘זולת עצמי’ חווה ואיזה דפוס התקשרות שולט בו ומנהל אותו כלפי המבוגרים סביבו. הילד שההזדהות ההשלכתית שלו כבר חקוקה עמוק במוחו ועיצבה את אישיותו.

אתם שולחים אליו תמונות (הרגשה. תפישת חיים. כוונה. חוויה. רגש) והעיגול הירוק נתקע.. אולי ליונתן אין “אינטרנט” (מיומנות) לקלוט את התמונות ששלחתם, אולי החוויה שהוא נושא בתוכו מזהה את התנועה שלכם כלפיו עם חרדה ויצרת הימנעות?
אתם מנסים מחדש. ההזדהות ההשלכתית מצידכם כלפיו קיימת גם היא בלא מודע ומשפיעה על הרגשות שלכם כלפיו: “למה הוא לא מקבל את התמונות..?” “מי אשם בכך שהוא לא מקבל..?”

יונתן כבר היה בסרט הזה שאת המכשיר התקוע – הוא עצמו – שלחו לתיקון. הפרידו אותו ממקום הולדתו והוא איבד חלקית או לגמרי את שתי “הפאות” הדומיננטיות בחייו. עכשיו הוא במקום חדש. עם אנשים חדשים. ילדים חדשים. השפה , הנוף… הכל השתנה. עליו להתחיל מחדש (אולי לא בפעם הראשונה.) על פי גילו הוא מנסה להסביר לעצמו את ההתרחשות. הוא חווה מעין טראומות (מצבים הכרוכים בניסיון להסביר מה קרה / איך קרה, מלווים באימה/בהלה/פחד/ חוסר וודאות).
כדי שיחזור להאמין בזולת ובעצמו, ירגיש בטוח ביכולתו לזהות את סדר היום ויוכל להתקדם הלאה, לחזור להגיב לאמפטיה ולקבל אהבה, הכוונה, תיווך לחיים ממקום בטוח, יהיה עליו ללמוד את המפה הרגשית/קוגנטיבית מחדש.

לסיכום:

יונתן כמו כל ילד אחר שנמסר לאומנה מגיע עם כל המרכיבים הטובים שאפשרו לו לגדול ולהתפתח. בדרך להשמה הוא איבד את החוט המקשר לעצמו: את האמון בעצמו! שהוא מזהה וקולט ומפרש נכון את הביטחון – שהביטחון ימשך לנצח! את הורים – שההורים יישארו לנצח. את האחים, הסבים, את כל הדמויות המשמעותיות בחייו – שיישארו קבועים בחייו לנצח. כוח החיים שבו, גילו הצעיר, אישיותו, מאפשרים לו ליצור קשר כלפי חוץ, אך עיקר המאבק הוא – על היכולת שלו להאמין בעצמו מחדש.
יונתן כמו כל אדם נושא בתוכו מפה לא מודעת המנחה אותו ומשפיעה על הפירושים שלו את העולם סביבו.

תפקידכם: הורים, בני משפחה, לחשוף אט אט את המפה. להתעקש ללמוד אותה. להבין את הצורך שלכם לעצב את יונתן מחדש – ולעצור! לבסס קודם כל את הזולת העצמי שיאפשר התקשרות בטוחה שיאפשר הזדהות מיטיבה.

ברוך הבא יונתן למשפחתך החדשה!  ולכם משפחה אומנת , הורים אומנים, ילדי משפחה אומנת – ברוכים הנמצאים. יונתן זקוק לכם לבנות מחדש את האמון שלו בעצמו ובסובב אותו, ולגדול בביטחון.