לעדכן חזון משפחתי
למה חשוב לעדכן חזון
היתה לנו תמונה “בראש” לפני שהגענו לאימוץ. האם מולנו מתממשות פיסות מתוכה או כולה? הורות וכל מערכת יחסים דורשות כיול מחדש של אותה תמונת חזון. הציפיות שיש לנו מעצמנו כהורים, מהילד שלנו אינן תואמות את גודל האתגר. לעיתים כדאי להתאים את הציפיות ואת החלומות למציאות. זה לא “להנמיך” – זה להתאים. אחרת נשאר במלחמה. והרי בראנו את המשפחה שלנו כדי להיות בשלום.
כשהייתי נשואה היה ברור שיהיו לנו ילדים. אפילו הכנתי שמות לכו-לם. ידעתי שיהיו ילדים פרי בטני ואחרים שנאמץ. גרנו בזכרון יעקב בבית עם גג אדום ובוסתן קטן. הכרתי את י. ילד שהתגורר בפנימיה. ופגש את משפחתו לעתים רחוקות. ביקשתי להיות לו מעין אחות גדולה למשך השבוע. חלפו השנים ונשארתי לבד בבית עם הגג האדום והבוסתן הקטן. י. נותר בליבי.
ככל שחלף הזמן חשתי שפחד מציף אותי כשהרהרתי על אימהות.
חקרתי, עיבדתי, ציירתי, כתבתי ו…בדקתי באופן “מעשי” את כל הדרכים הראויות להפוך לאם.
אפילו הייתי “קצת בהיריון”.
רק אחרי שהצבע מציור הקנבס (אצלנו כל חזון זוכה לציור) יבש, היה ברור כמה נכון לי להיות אמא. אחרי שהפחד ואני ניהלנו שיחות נוקבות הבנתי שיש בי את הכוחות להסכים להיות “אמא”. אימא’לה…
“מה זה משנה מאיפה יגיע הילד שלך” אמר אבא שלי.
ישבנו בחוף הים. הוא התבונן אל האופק ואני אליו. שתקתי.
אמא הבטיחה להיות לי “רוח גבית”.
מצויידת בציור צבעוני, חזון ברור ותחושת “אני יכולה” הפכתי לאמא בתוך שבועות ספורים.
ההכנות הפנימיות
לא רמזו על מה שעומד לקרות.השיחות וסדנאות לא יכולות להכשיר אדם לשום תפקיד. למרות שאני מאמינה בידע פרקטי וגישה פנימית מועצמת, אני יודעת ש”תוך כדי” אתה לא יכול גם לשבת “על המפה”, גם לכוון את ה”וויז”, גם לנהוג וגם אם ללבוש שכפ”ץ.
העבודה בתוכי יצרה את הקול של “אני יכולה!” “הוא יכול” “אנחנו יכולים” “ביחד!!!”. לא תמיד ידעתי איך נצלח נהרות גועשים, איך נעבור דרכם מבלי להישטף בזרם. העבודה בתוכי בין הסערות (שהיו בעיקר בשנים הראשונות וכיום שככו), תירגלה את המקום של “לראות” את הרגע הבא. איך? כי נכחתי במלואי ברגע הזה, שמעתי את הצעקות, חוויתי את האיומים ועברתי עוד הרבה “ניסים ונפלאות”. הנשימה השקטה הצליחה לדאות מעל הגלים. לראות את הרגע הבא, לראות את עצמנו לעת ערב, לראות בעייני רוחי את סוף השבוע, לראות את המחר. ועד כמה שזה נשמע אכזרי: “לעבור אם היום”.
התמונה הצלולה החזיקה אותי גבוה. וגם את בּני. הוא חש שאני חשה ששניינו נצליח.
הטעויות
אנשים מאמינים שחזון משמעו להפעיל את חוש הראייה: ח.ז.ה.
זו טעות. ראיית העתיד באופן טכני בלבד של חזון, ייעוד, מטרות ואבני דרך אינה נוסחא מוצלחת. רבים מג’עג’עים בה.
הדרך מבחינתי היא לחוש – להכניס רגשות ותחושות לאותה הוויה.
לשלב תדר בתמונת העתיד ובעיקר לחיות אותו כבר כעת כאן ועכשיו.
אם אני רוצה ‘שמחה‘ בחיי – רעיון החזון אינו לדמיין אותי שמחה ולעשות צעדים עד לאותו עתיד מתוכנן, אלא לראות אותי בתסריט פרי דימיוני ואז לעשות “ייבוא” לאותו תדר לכאן ועכשיו. ללא תלות בכלום. השמחה, במקרה הזה, או כל הוויה מבוקשת אחרת, אינה תלויה באדם אחר, במימון, במצב חיצוני (חופשה) בגודל החדרים וגובה הסכומים (עו”ש/ הלוואות) שלנו בבנק/ בארנק או מתחת לבלטות.
החזון המשפחתי – הוא הקשבה למה שבאמת חשוב לכל אחד מבני המשפחה ומשתנה בתקופות שונות.
השיחה אינה מתקיימת בסיום ולקראת שנה, אלא יכולה להיות מעין טקס סיום יום: מה עבד לי היום, מה לא עבד טוב, מה אני רוצה שיקרה השבוע, מה הצעד שאני לוקח על עצמי. בקטנה. חלילה חפירות!!!
הילדים בכל גיל צריכים להפנים את הפרואקטיביות. אצלנו בבית המסר שלי: “אל תתלונן…!. אם אתה רוצה משהו: תבקש, תציע, תיזום”. לא מה לא עובד טוב, אלא מה אתה רוצה שיקרה, מה אתה מבקש ממני ומה אתה לוקח על עצמך.
האם זה תמיד עובד? לא!
זה המצפן שלנו
השיחות על חלומות ומטרות יכולות להסב לי במקרים מסויימים גם אכזבה. אני מעלה אתגר שאני מתמודדת, משתפת ומצפה לתמיכה. כשאני מקבלת תגובה הפוכה אני בודקת אולי – אני בעצמי לא מאמינה בי. אוף. אולי אני בעצמי בתחומים אחרים העברתי לנער תחושה של “חוסר אמונה”. אולי הוא “בודק” אותי. התגובות שלו לחזון שלי מבטאות עבורי לא מדד להצלחה, אלא “מחשבת מסלול מחדש”.
חזון אישי
זו גישה המורכבת מ-8 שלבים (לפי מס’ האותיות ח.ז.ו.ן א.י.ש.י) לכל אות משמעות. זה לא הזמן לצלול לכל שלב.
לכבוד יום המשפחה אתעקש על הבהרה חשובה מבחינתי. הגעתי אליה גם בזכות הספר “גלגל הצמיחה”. הטרנד כיום הוא לדבר על ה”למה” ה- Why. אני מסכימה. חשוב שנחקור את מה שיגרום לנו להתקדם לעברו. אך לפני כן יש משהו קריטי נוסף – והוא הצוות שאת עובד עימו ולמענו. במקרה שלנו זו המשפחה. התא המשפחתי שלעיתים מונה שניים (הורה וילד) ולעיתים הרכב שונה. כמו בארגונים כך גם במשפחה, אם הצוות לא יודע לעבוד היטב ביחד, אין משמעות לניסוח ה”למה” והיכן ישב הפסיק בניסוח החזון.
המשאב החשוב מכל הוא אנחנו – בני המשפחה. ואם אנחנו רוצים צוות שיודע להגדיר לאן, מה, איך ומתי חשוב לפני כן שנוכל לחיות ביחד תוך הערכה מלאה למי שנמצא עמנו – ללא קשר למטרותיו, ללא קשר להישגיו, ללא קשר אם ניסח, הגשים, הצליח או נכשל. הקבלה הזו שלנו את הילד/ה בן/בת זוג היא בעייני קומת היסודות לבניין החשוב ביותר שאנו מתכננים ובונים במהלך יום יום רגע רגע בחיינו.
ובכדי שנוכל לקבל את בני משפחתנו כפי שהם – עלינו לקבל את עצמנו כהורים, כבני אדם כפי שאנו – לפני החזון והיעדים. הרי ביננו, מה שקורה כרגע הוא “חיים” ואין משהו חשוב ממנו. כשאנו מקבלים את עצמנו, ללא שיפוטיות, ללא ריצה בלתי פוסקת אחרי מטרות, אנו מאפשרים גם לילד שלנו “לקבל את עצמו – כפי שהוא/ היא”.
אני מאחלת שהמשפחה שלי תמשיך להיות מלאת חיים, מלאת קבלה ויכולת לתקשר את רגשותיה באשר הם.
שרונה דוכנה, מייסדת מיזם האימוץ, מלווה יזמים לפיצוח והגשמת פרויקטים
