המסרים כאן מיועדים למשפחות שבהן גדלים ילדים שחוו טראומה בינקות. כמובן כל הורה עם ילדים ביולוגיים יצא נישכר מההקשבה. חשוב להבין שיש ילדים שחוו טראומה והם במשפחות רגילות, כלומר לא הגיעו לאימוץ או לאומנה. בד”כ כשמדברים על טראומה בינקות מתכוונים לזו הנגרמת מהזנחה, התעללות ונטישה, אך טראומה עלולה להתרחש גם מהריון תחת סטרס, לידה בסיכון, שהייה באינקובטור, התערבויות רפואיות, ריחוק או חוסר תיפקוד של האמא בתקופה הראשונה לחיים ומצבים רבים המהווים גורמים או טריגרים לטראומה.

למה השיחה על חמלה כה חשובה?

בעבר בעיקר בודהיסטים או אנשים המתורגלים בחמלה הכירו בחשיבות ובכוח שיש לחמלה כגורם מקל ואף מרפא, כיום גם חוקרי מוח, מתרגלי מיינדפולנס, אנשי טיפול וחינוך ורבים אחרים מבינים את המתנה שמציעה חמלה.

אני רוצה להביא את החמלה יותר גם למרחב המשפחתי

ובעיקר להטמעה רציפה בחייהם של ילדים שחוו פגיעה בילדות ומשפחותיהם. מכיון שאימוץ ואומנה קרובים במיוחד לליבי אני מכוונת אליכם ומייחלת שרבים נוספים יתרמו.

אני רוצה שתבינו את הרלוונטיות של נוכחות עבור ילדים שלא זכו להורות נורמטיבית, כלומר לא חוו נוכחות מייטיבה. 

הטראומה שעברו הילדים:

ילדים שנפגעו באורח קשה, עברו חוויות קיצון, חיו ללא ביטחון בסיסי, כעבור זמן (לעיתים אחרי הלידה ולעיתים כעבור שנים) עברו טראומה נוספת: ניתוק מההורים המולידים מה שנחווה כנטישה.

ברת מחדל כל ילד שהגיע לאימוץ ולאומנה עבר ניתוק, וויתור – נטישה. 

כמו שציינתי קודם יש ילדים שלא עברו ניתוק ועדיין חוו טראומה התפתחותית. למשל גדלו במשפחות בטוחות והטראומה אינה נובעת מתיפקוד הורי לקוי, אלא מסיבות אחרות.

יש משפחות בהן הורות אינה תקינה ועדיין הילדים נשארים בבית גם אם המצב שם רחוק ממזהיר. כך שהפניה שלי היא למשפחות רבות מאד.

בואו נתקדם בציר הזמן

הילדים שמוצאים מבית מולידם ומגיעים למשפחות אימוץ ואומנה לא משאירים את ‘חבילת’ הטראומה על מפתן הדלת. היא צרובה בתוכם. היא מתבטאת החוצה או שלא ועדיף שכן, אך היא נוכחת בכל מקרה. בשלב זה או אחר הפצע הכאב יצאו בדליפות או כצונאמי.

ההתנהגויות הרבות והמורכבות שהמעגל המקיף מתמודד איתם הן לא פשוטות בכלל. גם אחרי שהילדים שנים ארוכות עימנו, הכאב והסבל שלהם לא נעלם. לעיתים הקשיים מתעצמים בגיל ההתבגרות והבגרות. 

נורמלי לגמרי למי שחווה טראומה להתנהג באופן טראומטי.
אחזור על המשפט: זה נורמלי לגמרי למי שחווה טראומה להתנהג באופן טראומטי.

אפשר לנסח זאת גם כך: ילדים שחוו חוויות לא נורמליות יתנהגו באופן לא נורמלי.

בריאן פוסט אומר: ילדים מפוחדים עושים דברים מפחידים.

הכאב הגדול שהילד חש מושלך כלפינו הורים, מטפלים, מחנכים. כאב זה מועבר אלינו לא במודע ומסב לנו קושי וסבל כמו ניתוח לב ללא הרדמה.

לאט ובטוח אנו מתקרבים לחמלה – הנושא שלשמו התכנסנו:

מעבר לתרגול מתמשך של חמלה כלפי היקרים לנו חשוב שנתרגל חמלה עצמית, שנדע להפנות חמלה כלפי עצמנו.