מחקר: תפיסת ההורות ויחסי אחאות בקרב ילדים במשפחות מאמצות, שרון פוסט רצבי

הדיוק הזה הדברים שאת אומרת ואני כל-כך מוצאת את עצמי כל הזמן מהנהנת
כאילו כי אני חושבת שבאיזשהו מקום פעם ראשונה פלוס מינוס תחושה שמישהו אחר אומר דברים שאני אומרת. בשבילי זו חוויה מאד משמעותית ועוצמתית, כאילו את מספרת קטעים שהם מתוך החיים שלי. בכלל כל המפגשים האל במיזם האימוץ והאומנה יש להם משמעות מאד עצומה עבורי ברמת הדיוק שלהם, כי עד עכשיו לא הגעתי לכל זה, זה תמיד אני מספרת לאחרים אבל אף אחד לא באמת חי בתוך העולם הזה. ובאמת זה לא דומה לשום דבר. זה לא דומה לילדים שלך. זה דורש ממך משהו אחר לגמרי טוטאליות. אתה בא במחשבה שאתה יודע איך, אבל אתה לא יודע - כי זה משהו אחר. אני באומנה כל הזמן אמרתי: העיקר שיהיה ילד תקין, העיקר שיהיה ילד תקין, אבל בהגדרה הם מגיעים עם פגיעה. אז כאילו זה משהו שאני נגיד לא הבנתי. וגם המשמעות הזו כאילו הנושא הזה של משפחות במשבר וההסתכלות היותר רחבה באיזה שהוא מקום זה כמו (אני חושבת כן, כי לא התמודדתי), שזה כמו נולד ילד ביולוגי אבל עם פגיעה מסוימת וכל הבית מתארגן אחרת כל הבית מתגייס אחרת וגם הזוגיות מתארגנת אחרת לגמרי. זה יכול או להרוס את הזוגיות או לחזק אותה בדיוק אותו דבר כמו שמשבר עושה את זה וזה משהו שלא חשבתי עליו לפני כן. אני חייבת להגיד שברמת האומנה אני לא יודעת מה קורה האימוץ אבל באומנה יש ממש תחושה שאתה לבד. יש מנחה שמגיעה לא מגיעה, מקצועית לא מקצועית. אז אתה גם לבד בתוך הדבר הזה. זה גם המובן הזה שזה כל-כך טוטאלי כאילו אנחנו תלויים אחד בשני. האויר זה ממש אחד על חשבון השני אם לא יתן. זה ממש האחד נושם את האויר של השני על שעות שינה הכל. כי זה כל כך טוטאלי. זה משאיר אותך… זה משהו שאני לא חשבתי עליו לפני. כאילו וטפו טפו זה משהו שאתה לא חושב עליו לפני.
המחיר שאתה יכול לשלם הוא מאד מאד מאד משמעותי.